האמנם (וכיצד) השתלטו המונופולים על העולם?

מלחמות באקדמיה עלולות להיות עקובות מדם, אלא שבדרך כלל הן עוסקות בנושאים אזוטריים שאינן מעניינות שום אדם סביר. לא כך הדבר בזירה הגועשת שהתפתחה סביב השאלה: האם פחתה באופן משמעותי רמת התחרות בכלכלה העולמית? ואם כן, מי אשם בכך? ומהן ההשלכות?

ברשימה זו ניתן מבוא קצר לנושא, וברשימות נוספות נצלול להיבטים שונים: החל מהרקע ההיסטורי של אכיפת חוקי ההגבלים, דרך העדויות האמפיריות לעליה בכוחם של המונופולים, וכלה בתפקיד המרכזי שמשחקות ענקיות הטכנולוגיה על בימת הדיון הסוער.

בליבו של הדיון נמצאת טענה לפיה אכיפת חוקי ההגבלים בארה"ב נחלשה מאוד בשלושת העשורים האחרונים. תומכיה של אסכולה זו טוענים כי שינויים בסביבה הרגולטורית פגעו באופן אנוש ביכולתו של הממשל להתנגד למיזוגים העלולים לפגוע בתחרות. בתי המשפט העבירו את נטל ההוכחה אל כתפיה של הממשלה, שנדרשת כיום להוכיח לא רק שהמיזוג יגביר את הריכוזיות בשוק באופן ניכר, אלא גם שהדבר יביא לפגיעה קשה בצרכנים. בבואם להוכיח זאת, ניצבים אנשי הממשל הפדרלי צנועי-המשאבים מול פירמות ענק בעלות תקציב כמעט בלתי מוגבל. כפועל יוצא עלתה מאוד רמת הריכוזיות בכלכלה האמריקנית והעולמית.

חסידי אסכולה זו רואים בעליה זו בריכוזיות תהליך מסוכן שגרם לעליה ניכרת ברווחי הפירמות על חשבון ציבור הצרכנים. כח השוק מופעל לא רק כלפי הצרכנים הרוכשים את המוצר הסופי: פירמות גדולות נהנות גם מכח מונופסוניסטי בשוק העבודה והתשומות. לכן חסידי האסכולה מייחסים גם את הירידה בחלקה של העבודה בתוצר הלאומי (במלים פשוטות: את העובדה שחלק קטן יותר מהעוגה נשאר בידיהם של העובדים) לתהליך העליה בריכוזיות.

מנגד קיימת אסכולת חשיבה הפוכה לחלוטין, על פיה העליה בריכוזיות כלל אינה מהווה בעיה. על פי חסידי האסכולה המתחרה הזו, העליה בריכוזיות היא תוצר לואי של תהליך המיטיב עם הצרכנים ועם החברה האנושית: החדשנות הטכנולוגית. חדשנות זו כרוכה בהשקעות אדירות, שיכולות לבצע רק חברות גדולות ולא מתחרים קטנים ומבוזרים. חסידיה של אסכולה מתחרה זו מבקשים לראות עדויות כלשהן לפגיעה בצרכנים, לפני שנפנה לצעדים נוקשים לטיפול בחברות הגדולות.

בשלב ראשון נותר הויכוח בין אסכולה 1 (די למיזוגים) לבין אסכולה 2 (משוגעים רדו מהגג) בעיקר במגרשם של עיתונאים, פוליטיקאים, עורכי דין המתמחים בהגבלים, ובלוגרים. בארץ, למשל, מזוהה עם גישה זו עיתון המרקר. באופן מפתיע, דווקא הכלכלנים המתמחים בניתוח שווקים באקדמיה נותרו בתחילה חרישיים למדי.

התחום בכלכלה העוסק במבנה שוק ותחרות נקרא "ארגון תעשייתי". כלכלנים העוסקים בתחום זה, ועבדכם הנאמן ביניהם, הם לפיכך ה"חשודים המידיים" שמהם יש לדרוש מחקר רלבנטי בנושא. אלא  שבתחום זה פותח בעשורים האחרונים ארגז כלים המתמקד במחקר פרטני ומעמיק המתבצע ברמת השוק הבודד. גישה זו הניבה תועלות רבות, אך היא אינה מיטבית לצורך בחינה של טענות גורפות לגבי תמורות המתרחשות במקביל במספר רב של שווקים.

גורם נוסף שדיכא, אולי, את תאבונם של כלכלני הארגון התעשייתי להתמודד עם האסכולה המדוברת הוא שלפחות חלק ממנה עוסק בחששות שאינם נוגעים ישירות לתחומם, אלא לתחום הכלכלה הפוליטית. אכן, חלק מהחששות מענקיות כמו גוגל ופייסבוק אינו מגיע ממגרש ההגבלים העסקיים, אלא מהחשש כי גופים אלו צוברים כח מופרז העלול לפגוע בדמוקרטיה, בזרימת המידע ובבחירה החופשית.

ובכל זאת, טיפין טיפין התחיל בשנים האחרונות לזרום אלינו מחקר כמותי ועדכני מתחום הארגון התעשייתי. ראשית הגיעו מספר מחקרים משפיעים שסיפקו רוח גבית לאסכולה הטוענת לפגיעה בתחרות ובצרכנים. זו. דה-לוקר ואקהאוט פרסמו טיוטת מחקר המנתחת באמצעות מתודה אקונומטרית את שולי הרווח במספר רב של ענפים. ממצאיהם מצביעים על עליה קיצונית בשולי הרווח של היצרנים התואמת במידה רבה את העליה בריכוזיות. בלוניגן ופירס פרסמו טיוטת מחקר משלהם ב-2016 המנתחת ישירות את השפעתם של המיזוגים. הם בחנו את כל המיזוגים שהתרחשו בסקטור הייצור בארה"ב על פני כעשר שנים, ומצאו כי, בממוצע, מיזוגים אלו הגדילו את שולי הרווח אך לא תרמו כלל ליעילות הייצור. זאת, בניגוד לראיה האופטימית של מיזוגים כסוכנים של יעילות וסינרגיה.

מכאן הטפטוף כבר הפך למבול, וכלכלני התחום התחילו להנפיק מאמרים העוסקים בשאלות הרלבנטיות בקצב מסחרר. כפי שהצביע בסיפוק תומסו ולטי, בפגישה הקרובה של התאחדות הכלכלנים האמריקנית, סאן דייגו 2020, תוצג כמות חסרת תקדים של מאמרים אקדמיים בנושא הריכוזיות והשפעותיה. העניין הגובר בנושא באקדמיה מתבטא בדרכים שונות. הוא גרם גם לחוקרת בכירה כפיונה סקוט-מורטון לרדת מהגדר ולהתייצב בחזית המאבק לריסון כוחם של המונופולים הגדולים בכלכלה העולמית.

סקוט-מורטון נוקטת עמדה בויכוח שהינו, לפחות בחלקו, פוליטי, אך מבלי לאבד את הפרספקטיבה הקפדנית והמדייקת המאפיינת חוקרים, שהטלת הספק אומנותם. במאמר סקירה שפרסמה לאחרונה יחד עם סטיבן ברי ומרטין גיינור נכנסים חוקרים אלו לעובי הקורה של העדויות המחקריות ומצביעים על הסוגיות העיקריות העומדות על הפרק (גילוי נאות: ברי הוא "מורי ורבי"). ברשימה קצרה זו אגע בכמה מהנקודות שמעלים חוקרים אלו ואחרים. דיון יותר ספציפי בענפים ומיזוגים מעניינים נותיר לרשומות עתידיות.

ראשית, חוקרים אחדים מאתגרים את הטענה על עליה בריכוזיות. בעוד שהסטטיסטיקות הרשמיות אכן מעידות על עליה בריכוזיות בענפים רבים של המשק האמריקני, ענפים אלו אינם בהכרח חופפים את הגדרת השוק הנכונה מנקודת מבט של הגבלים עסקיים (עוד על הקושי בהגדרת שווקים רלבנטיים כאן (לעניות דעתי, למרות שמדובר בטענה נכונה מבחינה לוגית, קצת קשה להתלות בה על מנת להכחיש את העליה בריכוזיות הניכרת באופן עקבי במדדים המקובלים. לפיכך, נניח לצורך המשך הדיון כי העליה בריכוזיות הינה תופעה אמיתית, ולא יציר מלאכותי-סטטיסטי.

שנית, חוקרים אחרים מאתגרים את הטענה על עליה בשולי הרווח, וטוענים כי אף היא עשויה לנבוע מקשיים מתודולוגיים כאלו ואחרים. המתודולוגיה בה השתמשו חוקרים כמו דה-לוקר ואקהאוט על מנת לאמוד את שולי הרווח אכן אינה חפה מבעיות (ואולי נוסיף על כך רשימה למיטיבי לכת בהמשך). אך גם כאן ניתן אולי בכל זאת לקבל את הדברים כפשוטם, שכן העליה במרווחים ניכרת הן בנתונים חשבונאיים המדווחים לציבור, והן באומדנים המתבססים על מתודות אקדמיות.

הספק השלישי ביחס לאסכולת "די למיזוגים" הוא אולי המעניין ביותר. נקבל כאמור שקיימת עליה מקבילה בריכוזיות ובשולי הרווח. האם בהכרח קיים קשר סיבתי, כלומר, האם העליה בריכוזיות (הנובעת מגורם חיצוני – כשל רגולטורי) גוררת את העליה ברווחיות כביטוי לפגיעה בצרכנים? או שמא קיים גורם שלישי המניע בצוותא את שני התהליכים, והוא לאו דווקא מרמז על פגיעה בצרכן?

הגורם השלישי הזה עשוי להיות טכנולוגיית המידע. ההתקדמות המדהימה בתחום מחשוב הענן, למידת המכונה והבינה המלאכותית יצרה יתרון עסקי לחברות שיצרו פלטפורמה טכנולוגית מנצחת. יצירה זו כרוכה בהשקעות אדירות המהוות, בעגה הכלכלנית, "עלות קבועה", מאחר ואינן משתנות עם התפוקה. שינוי זה של כללי המשחק הרים חסמי כניסה משמעותיים וחייב יצירה של מבנה שוק ריכוזי יותר – ועמו שולי רווח גבוהים יותר הדרושים על מנת להחזיר את ההשקעה הראשונית.

אם כך, יתכן שהתהליך שאנו רואים פועל בכלל לטובת הצרכן, שנהנה מהחדשנות הטכנולוגית הזו ולרוב כלל לא משלם עליה באופן גלוי (לדוגמה, השימוש בשירותי גוגל ופייסבוק ניתן חינם, והרכישות באמצעות אמזון אפשרו לצרכנים בארה"ב להפחית עלויות באופן דרמטי).

כמובן שתמונת מציאות זו הינה נאיבית במידה מסויימת. פיונה סקוט-מורטון, לדוגמה, טוענת כי המחיר על שימוש בשירותי גוגל ופייסבוק צריך בכלל להיות שלילי: על חברות אלו לשלם לנו תמורת המידע האישי שלנו, ומחיר אפס משקף למעשה מחיר לא תחרותי. קולות אחרים טוענים שאולי הצרכנים לא נפגעים, אך הספקים והעובדים הם אלו שנפגעים מכח ההקניה המופרז של המונופולים הגדולים (כך, למשל, כצרכן בארה"ב יתכן שאני נהנה מאוד מהיכולת להזמין טיטולים לילד בעלות משלוח אפסית מאמזון – אך הנהג המבצע את המשלוחים, כמו גם ספק הטיטולים, לא בהכרח מרוצים מתנאי הסחר שמציאות זו מכתיבה להם). אחרים חרדים לפגיעה בפרטיות, ואף בערכי הדמוקרטיה כאשר מספר חברות גדולות שולטות בשיח ובמידע.

אך המשותף לכל הטיעונים הללו הוא שקשה מאוד לכמת אותם ולתרגמם לפגיעה ברווחת צרכנים, ופגיעה כזו היא הסטנדרט המקובל בספרות ההגבלים העסקיים.

לסיכום, הויכוח בין אסכולת "די למיזוגים" לבין אסכולת "משוגעים רדו מהגג" הינו עמוק ונוקב. קשה שלא להבחין שלשני הצדדים נימוקים מעניינים ותקפים. עיקר ההבדל בגישות נובע מכך שהדורשים פעולה תקיפה של הרשויות נגד המונופולים מעוניינים לדלג מעל הפרדיגמה המקובלת בהגבלים עסקיים – שבה יש להוכיח פגיעה בצרכן לפני נקיטת פעולה – וללכת לעולם נועז יותר שבו ניתן למנוע מיזוגים, ואף לפרק חברות גדולות בשל שיקולים רחבים יותר. מנגד עומדת הגישה השמרנית הדורשת להצמד לעקרונות הניתוח הכלכלי הקלאסי.

במידה והגעתם עד לכאן ואתם רוצים את שני הסנט שלי: הכי קל זה להגיד "הנושא מורכב" ולהתחמק מהמלצת מדיניות משום ש…זה נכון. הנושא באמת מורכב. אך אני מבדיל בין המחוייבות שלי כחוקר – להטיל ספק ולא לקבל שום דבר כפשוטו – לבין הצורך לגבש עמדות פרקטיות בשדה המדיניות. בשדה המדיניות, מקשיבים למומחים ולמחקר, אך בסופו של דבר פועלים גם כשאין הוכחות של מאה אחוזים התומכות בצעדים המוצעים.

בשדה המדיניות המעשית, אני נוטה להצטרף לאלו החוששים מעליית הריכוזיות, ומזהים בה אלמנטים מסויימים שבהעדר טיפול, עלולים לפגוע באופן מוחשי בשווקים ובצרכנים. זאת, על אף שאיני שותף לפופוליזם הרואה בעצם הדומיננטיות וההצלחה של חברות כתופעה שיש להלחם בה.

כיצד לפעול בנושא? כאן לא תמצאו אותי על הבריקדות לצד תומכי פירוק החברות הגדולות, ונאמנים עלי יותר טיעונים המבקשים טיפול סדור ומדויק יותר. למשל, מול חלק מהמונופולים הטכנולוגיים ניתן לפעול רגולטורית כפי שלמדנו לפעול מול כל חברת תשתית גדולה אחרת: לחייב אותה להעמיד את התשתית הזו לרשות מתחרים תמורת מחיר הוגן. במקרים אחרים, הייתי רוצה לראות אכיפה נחושה מול המעשים הספציפיים המהווים ניצול לרעה של הכח המונופוליסטי של הפירמה – אך לא פעולה גורפת ולוחמנית כנגד "חברות גדולות".

ברשומה הבאה: נצלול לעובי הקורה וננתח באיזמל חד את הטענה כי יד רכה מדי של הרגולטור ביחד למיזוגים תרמה לגידול בריכוזיות ופגעה בתחרות.

6 מחשבות על “האמנם (וכיצד) השתלטו המונופולים על העולם?

  1. Arie Beresteanu

    Macro economists wondered if the GDP is accurately measured. There is a claim that a big part of the surplus created in the economy is not counted for in the measured GDP. As an example they bring the value that services like Facebook and Google create which doesn't have a monetary value. A recent research from MIT sought to measure the value of being able to use Facebook or Google for consumers.
    The numbers are very interesting. If you were asked how much money are you willing to accept per month for not using Facebook the whole month? How much for not using a search engine for a month? If you want to see the average, look here:

    https://www.pnas.org/content/116/15/7250#T1

    So I am not sure most people will agree with the claim that Google or Facebook have to pay us…

    Liked by 1 person

    1. mktscompetition מאת

      תודה על הקישור. מסכים שהערך שנוצר הוא משמעותי מאוד. הטענה בדבר מחיר שלילי מעניינת אך בסופו של יום יהיה קשה מאוד לבסס קייס של פגיעה בצרכנים. ואכן חלק ניכר מה"קרב" ניטש סביב הרצון להרחיב את היריעה ולשקול קריטריונים נוספים, אלא שאלו עוד יותר קשים לכימות…

      אהבתי

  2. orenavidan

    שלום אלון
    ראשית תודה על הכתיבה המרתקת והמעניינת.
    מפתיע אותי שלא התייחסת לעלות העקיפה של גוגל ושות' – אמנם השירותים שאנחנו מקבלים מהם הם חינמיים, אבל אנחנו משלמים עליהם בעקיפין דרך מוצרי המחירים. החברות שרוצות לפרסם בגוגל שמהווה מונופול בתחום מנועי הפרסום(או שמה לא? ) דורש מחירים מופקעים עבור היכולת לפרסם אצלו, והיצרנים מגלגלים בתורם את העלות הזאת לצרכן.
    בעבר שמעתי אף טיעון נוסף נגד ה"חינמיות" הזו אך אני לא זוכר אותו כרגע.
    בנוסף, יש הבדל מהותי בין הרצון לגבות מחירים גבוהים על מוצר שדרש פיתוח יקר וארוך שנים כמו בפטנטים על תרופות, ובין לאשר לחברות כמו פייסבוק או גוגל לרכוש כל חברה שיכולה לאיים עלייה וליצור לה תחרות כמו וואטסאפ ו אינסטגרם במקרה של פייסבוק.

    אהבתי

    1. mktscompetition מאת

      תודה אורן.
      אכן ענקיות הטכנולוגיה הן מעין פלטפורמות דו-צידיות. בצד אחד הצרכנים, ובצד השני ספקים ומפרסמים. חלק גדול מהדיון בכוחן של ענקיות הטכנולוגיה מתייחס להפעלתו כלפי "הצד השני", שבו עוסקת גם תגובתך: ספקים שמוכרים דרך אמזון, או מפרסמים המפרסמים דרך גוגל. ככל שעלות הפרסום עולה בשל כח שוק, חלק ממנה אכן מגולגל אל הצרכנים. לא התייחסתי לכך ישירות ברשימה הקצרה אך זה אכן מהווה חלק גדול מהדיון בנושא. האם מחירי הפרסום גבוהים, או מבטאים הפעלת כח שוק משמעותית מצד גוגל ופייסבוק? אני לא יודע, אינני מכיר מספיק את העובדות הרלבנטיות. נקודה נוספת היא שאין חדש תחת השמש. בעבר מרבית הפרסום בישראל בוצע דרך "ידיעות אחרונות" שהחזיק ב-75 אחוזים משוק העיתונות. לאחר מכן היה גם תור זהב של "ערוץ 2 המסחרי" וכן הלאה. הפלטפורמות הטכנולוגיות משתנות, אך העקרון נשאר זהה: הכוחות הכלכליים מובילים ליצירת פלטפורמות גדולות שנהנות מכח שוק.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.