התכנית הכלכלית שהוצגה אתמול מנסה להזריק קורטוב של ודאות לתוך מצב קשה. הדילמה הבסיסית: כיצד לסייע מבלי לפגוע בתמריצים. האם הארכת דמי האבטלה למשך שנה שלמה תפגע בתמריצים למצוא עבודה חדשה? האם הנשמת עסקים באמצעות השתתפות בהוצאות קבועות לא "מסלילה" את היזמים להשאר נטועים בתוך ענפים בהם לא צפויה רווחיות כלשהי בעתיד הקרוב, במקום לאתר אפיקי פעילות חדשים?

זו לא דילמה חדשה: היא מלווה את המדיניות הכלכלית לאורך כל ימות השנה. אבל לא ימין דוגמטי ולא שמאל דוגמטי יעזרו לנו לנווט את דרכנו החוצה מהמשבר הזה. קראתי בימים האחרונים מספר עצום של פוסטים שגרמו לי לזמזם את מילותיהם האלמותיות של מוניקה סקס על אלו ש"שורפים לי ת'זמן עם מילים שהם קנו מקבלן". צריך לפעול, ולהותיר את הטהרנות למקומה הראוי: ויכוחים נדושים ברשת.

אנשי הימין הכלכלי ה"קשה" מבקשים למקסם את העוגה הכלכלית על ידי מינימום התערבות במשק. אז, הם אומרים, יהיו לנו משאבים רבים יותר לעזור לחלשים ולייצר מוצרים ציבוריים נחוצים. אך כשמגיעה העת לפרוע את הצ'ק ולעזור למי שנותר בצד הדרך, הם נזכרים שזה עלול לפגוע בתמריצים, ומותירים אותנו עם הבית הראשון מתוך השיר שהבטיחו לשיר עד הסוף. השמאל הכלכלי ה"קשה" לא משכנע יותר: המחשבה שניתן לעזור היום בלי להעמיס על הדורות הבאים, כמו גם ההתעלמות מכך שתכניות סיוע נוטות להיטיב עם קבוצות הלחץ ולאו דווקא אם מי שזקוקים לעזרה באמת, מותירות אותי גם מחוץ לאוהל שלהם באופן מובהק.

מובן מאליו שגם העמדות שלי מן הסתם נטועות בהטיות אידיאולוגיות מסויימות, הנובעות מהרקע האישי והמקצועי שלי. ובכל זאת, אנסה לנסח כאן כמה נקודות למחשבה מתוך ניסיון אמיתי לראות כמה צדדים של המטבע. למותר לציין שאין לאיש מאיתנו מונופול על האמת והצדק, ודאי לא בשאלות רחבות כל כך שאין להן תשובה נכונה אחת.

ודאות כלכלית-השרדותית כמנוע צמיחה

אני סבור שטוב עשו הקברניטים כשהחליטו לתת זריקת ודאות משמעותית לציבור בדמות הארכת הזכאות לדמי האבטלה (ומענקים לעצמאים, שהם דמי אבטלה בתחפושת) בכמעט שנה נוספת. אפשר להבין את ההיסוס, והרצון לבחון את הנושא מדי חודש בחודשו. ההססנות הזו היתה אולי נכונה בתחילת המשבר, כשאיש לא ידע מה אופיו. כעת אנו מבינים יותר את מהותו של המשבר, כמו גם את העובדה שהוא צפוי להמשך זמן רב.

מה בעצם אנחנו רוצים שיעשו המובטלים החדשים, כמו גם אלו שנאלצו לסגור את העסק על סורג ובריח – אם בשל מגבלות משרד הבריאות, ואם בשל חוסר ההתכנות הכלכלית של פעילותם העסקית בימי הקורונה? התשובה פשוטה: היינו רוצים לראות אותם מחשבים מסלול מחדש. השכירים שפוטרו או חול"תו ירצו אולי לבצע הסבה מקצועית לתחומים נדרשים יותר. היזמים ירצו אולי להכיר בכך שמסעדה זה עסק מסוכן בימי שגרה, וכמעט בלתי אפשרי בימי קורונה (פוסט מסעדות מיוחד – מובטח בקרוב), ולחשוב על כיוונים עסקיים חדשים. כפי שכתבנו כאן בזמנו, משבר הקורונה מייצר גם לא מעט הזדמנויות עסקיות.

במלים אחרות, היינו רוצים שהפרטים ירימו את הראש, יאתרו הזדמנויות חדשות ויחזרו למשחק. אך ללא רשת בטחון, האנרגיה מופנית להשרדות נטו: איך נשלם שכירות על הדירה, או לגן של הילדים בחודש הבא. ודאות כלכלית היא מנוע צמיחה. מי שיודע שיוכל להחזיק את הראש מעל המים לתקופה מסויימת, ישכיל לנווט עצמו למחוזות טובים יותר, ולא להקלע לספירלה של הלוואות מהשוק האפור, התבצרות במשרות זמניות שאינן מביאות לידי ביטוי את הכישורים והידע של העובדים, וכן הלאה.

נקודה חיובית נוספת היא שהסיוע מוענק באופן רחב. סיוע דיפרנציאלי פותח אינסוף אפשרויות ללוביסטים לדאוג לכך שמרבית הסיוע תגיע לחזקים. ראינו לא מעט מזה בגל הקורונה הראשון.

לא לשחק עם לב של כלכלן, אל תפגעו בתמריצים

האם רשת בטחון שכזו פוגעת בתמריצים? בודאי. היא עלולה לעמעם את הלמידה של הפרטים על חשיבות החסכון ליום סגריר. היא עלולה לגרום למי שיכול היה למצוא עבודה, להתבסס במקום זה על דמי האבטלה, ואולי גם להתמכר אליהם מתוך אשליה ש"עוד מעט הקורונה תגמר" ונחזור לחגיגה הרגילה.

אבל את החששות הללו צריך לסייג באופן ניכר. דמי אבטלה לא הופכים אף אחד לעשיר. הם ניתנים לאנשים שעבדו ערב המשבר, ועל כן אין לחשוש שהד.נ.א. שלהם יעבור במהירות לכזה המקדש את החיים על חשבון הקופה הציבורית. רובם המכריע ירצו לחזור ולעמוד על רגליהם שלהם, וכמה שיותר מהר.

מה שקצת יותר מטריד אותי הוא ההשלכות של השתתפות בהוצאות הקבועות של עסקים שנקלעו למשבר. בואו נחשוב על מסעדה המשלמת שכירות, ארנונה ושלל הוצאות קבועות בגובה של עשרות אלפי שקלים בחודש, בעודה משרתת מספר לקוחות מוגבל – אם בשל מגבלות משרד הבריאות, ואם בשל היחלשות הביקוש. במצב זה היא אינה יכולה להגיע לנקודת האיזון המאפשרת לה לשרוד כלכלית. השתתפות בהוצאות הקבועות יכולה להנשים את המסעדה עד יעבור זעם. אבל האם זה מה שאנו רוצים לעשות? והאם זה בכלל מיטיב עם בעל העסק?

האם לא טוב יותר שחלק מבעלי העסקים יכירו בכך שהענף שלהם לא צפוי להתאושש בשנה-שנתיים הקרובות, ויורידו את השאלטר, במקום לחפש מתחת לאדמה הלוואות ומענקים כדי להמשיך לשלם שכירות וארנונה עסקית עבור עסק שלא מייצר הכנסות? קל וחומר בענפים בהם 40 אחוז ויותר מבתי העסק נסגרים גם בשיגרה?

מענק סיוע אישי לעצמאים יכול לעזור להם עם ההשרדות האישית מול הוצאות המשפחה (דיור, מזון, חינוך), וספק מרווח נשימה להחלטות מושכלות ביחס לעתיד העסק, תוך דיון עם הספקים ובעלי הנכס על הסדרי תשלומים המשקפים את המציאות הכלכלית. מנגד, התנדבות המדינה לשלם את ההוצאות הקבועות של עסקים עלול להנשים עסקים מתים באופן שלא עוזר לאיש.

רצוי שנתמוך בבעל העסק כדי שיוכל לקבל החלטות עסקיות מושכלות. פחות רצוי שנעצב את התמיכה באופן שיחליט עבורו האם העסק שלו אמור להמשיך להתקיים, אם לאו.

הדורות הבאים

האם פתיחת אסמי החירום כדי לתמוך במשק תבוא על חשבון הדורות הבאים? כן, בודאי. הרעיון שממשלה יכולה פשוט להמשיך לגלגל את החוב שלה הלאה עד אין סוף ללא מגבלות וללא לשלם שום מחיר, מנותקת מהניסיון ההיסטורי של כל מדינה שניסתה להתנהל כך.

מלחמת יום הכיפורים ב-1973 חייבה את מדינת ישראל לקחת הלוואות כבדות. מועד הפרעון שלהן הגיע לאחר כעשור, והיה אחד הגורמים לסחרור של שנות השמונים העליזות. האם זה אומר שלא היה צריך לקחת אותן? כמובן שלא. בזמן מלחמה עושים מה שצריך כדי לשרוד. גם משבר הקורונה הוא מלחמה, מול אוייב מתוחכם וחמקמק. צריך לעשות מה שצריך כדי לעבור אותה. אבל צריך גם להבין שמועד הגשת החשבון יגיע, ולהתכונן לכך.

גם בתנאי ריבית נמוכה, הגדלת הגרעון והחוב אינם נטולי סיכון והשלכות. מדינה שנתפסת כמי שאיבדה את הרסן הפיסקאלי מתקשה יותר לגייס הון בהמשך, ועלולה להקלע לעברי פי פחת. איך נתמודד עם החשבון כשיגיע? בישראל הנטיה היא לחכות למשבר ואז למנף אותו לצורך צעדים דרמטיים. כך נעשה עם תכנית היצוב של 1985 או עם הרפורמות של שר האוצר נתניהו ב-2002. אז חוזר אמון השווקים ועמו היציבות.

האם ניתן לחרוג מההרגל הזה ולהתחיל כבר כיום לעצב תכנית שאפתנית להגברת הפריון בישראל? כזו שתשלח סיגנל חיובי לעולם, כמו גם אל תוך הבית פנימה? ניתן, וחייבים. המרכיב הזה אכן נעדר מתכנית החירום הכלכלית שהוצגה, וזה אולי בסדר: ניתן להתקדם בשלבים, לכבות כרגע את השריפה, ואז לתת את הדעת בצורה מושכלת יותר על הצעדים הבאים.

ישראל מחכה לתדי

תכנית להגברת הפריון לא תצמח מכיפופי ידיים אלא רק מישיבה משותפת סביב שולחן עגול של מעסיקים, רגולטורים ונציגי העובדים. מה צריך להיות בתכנית כזו? המון דברים, שמרביתם חורגים מהפריזמה שלנו כאן בבלוג.

מנקודת המבט שלנו כאן, מדיניות התחרות חייבת להיות גורם חשוב בדיון. צמצום הנטל העודף המונופוליסטי עשוי לשחרר לא מעט משאבים לטובת הרווחה והצמיחה. הקמת רשות ההגבלים העסקיים ב-1994 היתה צעד בכיוון הנכון. אך דומני שאנחנו עדיין מחכים לאותו תדי רוזוולט ישראלי שיניע מהלכים רוחביים ומשמעותיים להסרת החסמים התחרותיים.

טעות תהיה לחשוב שמדובר בעיקר בהסרת חסמי יבוא. לחץ תחרותי של יבוא הוא אכן גורם חשוב. אך שימור יכולות יצור מקומיות אף הוא חשוב, כמובן במידה ובאופן שמקדם את צרכי המשק, ולא את אלו של קבוצות לחץ. לכן הדוגמטיות צריכה לפנות מקום להקשבה ואיזון. מעבר לכך, ללא טיפול שורש בגורמים המאפשרים ליבואנים ומתווכים לצבור כח בלתי מרוסן, נהיה רחוקים מלממש את הפוטנציאל הגלום בהגברת תחרות שכזו.

הכרזה רשמית על קיומם של מונופולים וקבוצות ריכוז בענפים שונים עשויה להיות גורם מרתיע שיספק רוח גבית גם לאכיפה פרטית כנגד ניצול כח מונופוליסטי לרעה. בחינה מדוקדקת של הסכמי בלעדיות אף היא יכולה להועיל הסכמים כאלה עשויים להיות יעילים, אך לעתים קרובות מדי משמשים לדחיקה כוחנית של מתחרים והנצחת הכח המונופוליסטי.

לסיכום…

הלואי ולמי מאיתנו היתה התשובה המוחלטת כיצד להתמודד עם משבר שכמותו טרם ראינו. דוגמטיות וקשיחות אידיאולוגית לא תעזור כאן. התבצרות באמירות מסוג "הנושא מורכב" גם היא לא עוזרת: נדרשת פעולה. ריכוך המהלומה הכלכלית יכול לקנות לנו, כפרטים וכחברה, את השהות להרים את הראש ולחפש דרך טובה יותר. גם כדי לשרוד את התקופה הנוכחית, וגם כדי ליצור עתיד טוב יותר.

עד הרשימה הבאה, בואו לעקוב גם בטוויטר, שם אני משתדל לחלוק עדכונים קצרים ושוטפים יותר. ניתן גם להירשם לקבלת רשומות חדשות היישר לתבת המייל בדף הבית.