משבר הבדיקות: האם השוק יכול לשחרר את הנצרה?

משבר הקורונה הוא הזדמנות כבירה להתנעת חדשנות טכנולוגית: אנו זקוקים נואשות לטכנולוגיה כדי להתגבר על המשבר, החל משיפור מערך הבדיקות ועד לחיסון המיוחל. בהנתן המחיר הכלכלי של הקורונה, הגורעת אחוזי תוצר ניכרים מן הכלכלה הלאומית והעולמית, הנכונות החברתית לשלם תמורת החדשנות אמורה להיות כבירה.

עם ביקוש כה גבוה לפתרונות, התמריצים לפתח אותם אמורים להיות חזקים מאוד. האם כוחות השוק אכן יפעלו כמצופה ויניבו את הפתרונות הללו? האם דרושה התערבות ממשלתית בנושא, או שמא הממשלה עלולה רק לעוות את התמריצים, ועליה בעיקר לשבת בצד ולא להפריע?

לפחות באחד התחומים הקריטיים – בדיקות הקורונה – השוק יצטרך, כנראה, קצת עזרה מידידים, על מנת להביא את הפתרונות שאנחנו צריכים בטווח הזמן בו אנו צריכים אותם. אך כדי להבין מדוע השוק זקוק כרגע לעזרה, בואו נתחיל מלהבין את המנגנון שמאפשר לו לרוב להסתדר בלי טובות מאף אחד.

נעשה זאת בעזרתו של אחד מאבות המחשבה הכלכלית בנושא החדשנות הטכנולוגית. פרופ' נתן רוזנברג ז"ל לימד אותנו לצלול לתוך ה"קופסה השחורה" ולהבין כיצד השוק מניע מעגלים סגורים של חדשנות ותיעוש.

איך חותכים מתכת?

נתן רוזנברג, לימים פרופ' לכלכלה באוניברסיטת סטנפורד, כתב בשנת 1963 את אחת העבודות המשפיעות ביותר בתחום הכלכלה של החדשנות הטכנולוגית. את העבודה פתח באבחנה: כלכלנים רבים מבינים את חשיבותה של החדשנות הטכנולוגית בתהליך הצמיחה, ומקדישים מאמצים רבים למדידת תרומתה. אך לא מספיק נעשה, לשיטתו, על מנת להבין כיצד מתרחש תהליך החדשנות. כדי להבין זאת טוב יותר, הוא האמין כי יש ללכת מעבר לניתוחים סטטיסטיים ממעוף הציפור, ולנתח מקרי בוחן היסטוריים. ברוח זו, הוא הזמין אותנו להתעמק בתהליך התפתחותו של ענף ה-machine tools בארה"ב בשנים 1840-1910.

תעשיה זו פיתחה מכונות ששימשו לחיתוך מתכות. טכנולוגיה כזו נדרשת, מטבע הדברים, בכלכלה המתפתחת לכיוון של תיעוש מואץ ויצור המוני. בראשית התקופה הנחקרת, לא היתה בארה"ב תעשיה מובחנת המייצרת מכונות כאלו. בסוף התקופה, ראינו תעשייה משגשגת המוכרת כמות אדירה של מכונות לחיתוך מתכת לשלל תעשיות במורד הזרם. כיצד זה קרה?

רוזנברג מתאר את התהליך כהדרגתי. בנקודת המוצא, לא היו כלל חברות עצמאיות שעסקו ביצור מכונות כאלו. לקוח שהיה זקוק למכונה כזו, ייצר אותה בעצמו כפעילות צדדית. הפעילות המשמעותית הראשונה בתחום נעשתה על ידי יצרני טקסטיל: כדי לייצר את מכונות הטקסטיל, הם נדרשו לייצר לעצמם טכנולוגיות מתאימות לחיתוך מתכת.

המהלך הראשוני הזה התניע גלים אדירים של חדשנות. כיצד? ראשית, יצרן הטקסטיל הבין שהוא יכול לייצר מכונות טקסטיל גם עבור יצרני טקסטיל אחרים. בהמשך, הוא הבין שהידע שצבר מאפשר לו לייצר גם מכונות אחרות, כמו מנועי קיטור וטורבינות. במקביל, מאגר הלקוחות הפוטנציאליים התרחב ונוצרו דרישות לייצור מכונות רבות אחרות. הגיוון שנוצר בביקושים ליצור מכונות שונות ומשונות הוביל בסופו של דבר לתובנה שכדאי לייצר מכונות שכל תכליתן הוא חיתוך מתכת למגוון שימושים גנריים. זה היה המהלך המכריע שיצר את תעשיית ה-machine tools עצמה.

התעשיה המשיכה לצמוח בדפוס זה שבו ביקושים חדשים יוצרים צרכים חדשים, והצרכים החדשים גורמים לה לפתח טכנולוגיות חדשות, שבתחילה הן מאוד ספציפיות, ובהמשך הופכות לגנריות יותר. יצרני הנשק דרשו מכונות שיכלו לחתוך מתכת במהירות ובצורה עדינה ומדוייקת. את הידע שנצבר בפיתוח מכונות כאלו עבורם, המשיכה התעשיה לנצל לטובתם של לקוחות חדשים שנקרו בדרכה ביתר שאת עם תחילת המאה ה-20, כגון יצרני רכב.

הצמיחה האדירה הזו לא כוונה מלמעלה על ידי צאר תעשייתי כלשהו. היא נדחפה על ידי כוחות השוק: הביקוש הגובר למכונות יצר תמריץ לפתח את המכונות הנדרשות, ולפיתוח זה היו השלכות המשך בצד ההיצע: למידה ויישום של הידע לתחומים נוספים בהם התפתחו בעיות חדשות שדרשו פתרון. צמיחתה של התעשיה, בתורה, הזינה תהליכי חדשנות במורד הזרם: היכולת לרכוש מכונות כאלו בעלות הולכת ופוחתת הניעה יזמים שונים לפתח מוצרי קצה עבור הצרכן הסופי, שלא היתה להם התכנות כלכלית ללא קיומה של תעשיית ה-machine tools.

הסיפור הזה מלמד אותנו על מספר מאפיינים חשובים של תהליך החדשנות. ראשית, חדשנות היא תהליך קומולטיבי. היא נולדת מצורך אחד שמפתח יכולת מסויימת, ומשם מתפתחת הלמידה – כיצד ניתן ליישם את היכולת הזו במקומות אחרים. שנית, היא מתאפיינת בהתמקצעות והתמחות הולכת וגוברת במורד ובמעלה הזרם. שלישית, תהליך החדשנות לא רק יוצר טכנולוגיות חדשות אלא גם מוזיל את עלותן – ובכך תורם תרומה אדירה לצמיחה הכלכלית. מכוניות, אופניים ושלל מוצרי צריכה אחרים היו הרבה יותר יקרים בראשית המאה, והאימוץ שלהם היה הרבה יותר איטי, לולא תהליך החדשנות שתיאר רוזנברג.

האם משבר הקורונה יכול לייצר תהליך דומה?

משבר הקורונה יוצר ביקושים אדירים בתחומים רבים. בתחום הרפואי, אנו נדרשים לכושר ייצור גבוה בהרבה של בדיקות, ולטכנולוגיית בדיקה מתקדמות יותר שיניבו תשובות מהירות ואמינות יותר. אנו זקוקים לטכנולוגיות מתקדמות לחקירות אפידמיולוגיות (אסייג זאת בהמשך), לתרופות ולחיסון. אנו זקוקים לממשקים טובים יותר של רפואה מרחוק, כולל היכולת לבדוק בעצמנו את האזניים והגרון ולשלוח לרופא (קיים, אבל עדיין לא מאוד נוח ולא ממש זול). הביקוש גובר לאמצעי תקשורת ומחשוב על רקע עבודה ולמידה מרחוק, ועוד ועוד.

סביר מאוד להניח שגם ללא שום התערבות מלמעלה, התהליך הזה יביא ליצירתן של תעשיות חדשות ויניע חדשנות. אך לפחות בתחום בדיקות הקורונה, ברור כי בעודנו מחכים ליד הנעלמה, אנו סופגים מהלומות נאמנות מידה הגלויה של המגיפה. מדוע?

כאשר הביקוש למוצר קצה מסויים – במקרה זה, בדיקות קורונה ואמצעי פענוח עבורן – צומח בחדות, הדבר מייצר גלי הדף לאורך שרשרת הערך כולה: נוצרים ביקושים אדירים למטושים, ריאגנטים למעבדות ושלל גורמי יצור הדרושים לצורך ביצוע הבדיקות. זהו בדיוק התהליך שתאר רוזנברג. לכאורה, אם פשוט נחכה בסבלנות, הדבר יביא לעידוד חדשנות וצמיחה בתעשיות "מעלה הזרם" המספקות את המטושים ושלל אמצעי המשחית האחרים. יתכן שפתרונות חדשים יגיעו, למשל, בדיקות בסגנון "ינשוף" או סריקה של גוף הנבדק. במקרים אלו, תעשיות נוספות במעלה הזרם תהפוכנה לרלבנטיות ותבצענה חדשנות משלהן כדי לתמוך בצורות הבדיקה החדשות. עם קצת מזל, הדבר יוליד תובנות חדשות, וקווי מוצר חדשים שיניבו צמיחה כלכלית גם בשנים שאחרי הקורונה, ובלי קשר אליה.

השאלה היא, כמובן, האם יש לנו את כל הזמן שבעולם לחכות לתהליך היפהפה הזה להתרחש in the wild. בפועל, הכלכלה זקוקה נואשות ובאופן דחוף להגברת כושר הבדיקות על מנת להפתח מחדש. בארה"ב מתבצעות 5.5 מליון בדיקות בשבוע, ומעריכים כי על מנת לפתוח את מערכת החינוך כסדרה בספטמבר תדרשנה 30 מליון בדיקות שבועיות. כמו כן נדרש שיפור דרסטי במהירות עיבוד התוצאות. בהנתן המחסור העולמי האדיר בגורמי היצור, היעד הזה נראה בלתי מושג לחלוטין בטווחי הזמן הרלבנטיים. ללא זינוק דרמטי ומידי בכמות הבדיקות, לא תהיה מערכת חינוך, ובלעדיה אין כלכלה.

במצב זה אין די בתמריצים הרגילים ונדרשת הפניית משאבים לתחום כפרוייקט לאומי. אתמול הודיעה בארה"ב הסוכנות הפדרלית לבריאות, ה-NIH, על חלוקת מענקים בגובה 249 מליון דולר לשבע חברות שהציעו הצעות לפיתוח וייצור של טכנולוגיית בדיקה טובות ומהירות יותר. שבע החברות הזוכות נבחרו מבין מאות הצעות שהגיעו מן המגזר הפרטי בארה"ב.

אחד מהקווים המנחים לחלוקת הכסף היה הגיוון: חלק מן החברות הציעו בדיקות בטכנולוגיה המוכרת (המטוש הידוע לשמצה), ואחרות הציעו מנגנוני סריקה כאלה ואחרים. מאחר וטכנולוגיות שונות נשענות על תהליכים וגורמי יצור שונים במעלה הזרם, הגיוון הזה עשוי לשחרר את הפקק ולאפשר, סוף סוף, הגדלה משמעותית במספרן ובאיכותן של הבדיקות.

נשמע טוב? כמובן. אבל כפי שכתב בציניות עמיתנו לתחום אשווין גנדי בחשבון הטוויטר שלו, הכותרת היתה צריכה להיות "הממשלה סוף סוף מוציאה 0.01% ממה שהוציאה על חבילת התמריצים של חודש מרץ על בדיקות". גנדי לא לבד: קונסצנזוס נרחב של כלכלנים בארה"ב מביעים דאגה עמוקה מהנכונות המועטה של הממשל להוציא כסף על פתרון בעיית הבדיקות, בעודו שופך טריליונים על "חבילות סיוע". כלכלנים שונים כתבו תכניות ובהן המלצה להקצות סכומים אדירים – 70 ואף 100 מליארד – לנושא זה. ההיגיון פשוט: הכלל הראשון של כלכלת הוירוס הוא לעצור את הוירוס. אם לא תשלמי על בדיקות, הם אומרים לממשלה, תשלמי דמי אבטלה בסכומים גדולים בהרבה.

כאן בישראל אנו נוטים לפתור דברים בצורה צבאית, וקשה להאשים אותנו. מרבית האתגרים שדרשו מאיתנו תגובה מהירה לאורך השנים היו בטחוניים. אין זה פלא, איפוא, שאנו רואים את משרד הבטחון משיק יוזמות טכנולוגיות בתחום הבדיקות. מצוין. אבל בהנתן סקטור טכנולוגי כל כך מתקדם כפי שקיים בישראל, מתבקש להשליך את האתגר לפתחן של חברות הטכנולוגיה המקומיות ולחלק מענקים נכבדים לאלו שיביאו פתרונות מעשיים שכושר יצור בצידם. מי שעמל כל השנה על פיתוח טכנולוגיות ראיה ממוחשבות לרכב, אולי יצליח לסרוק ולאתר קורונה במהירות? רצוי וחשוב לתמרץ את השוק לעבוד על פתרונות מתאימים, ולפתח רעיונות מקוריים שאיש לא חשב עליהם עדיין.

זה הזמן "לבזבז" כספי ציבור על תמיכה בניסויים וחדשנות בתחומים אלו. מרבית הניסיונות יכשלו. אך הקומולטיביות של תהליך החדשנות, אודותיה למדנו לעיל, מבטיחה כי גם לרעיונות הכושלים לכאורה ימצאו לפעמים ישומים מפתיעים אחרים. לכן חלק ניכר מן ההשקעה יחזיר את עצמו. יש לתת מענקים גם למי שיסב את כושר היצור הרגיל שלו לכושר יצור רלבנטי למלחמה בקורונה. הפעילות הזו יכולה להצית מעגלים של חדשנות בסגנון אודותיו לימד אותנו נתן רוזנברג.

זה הימור טוב, וככל שנעודד ונאיץ אותו, נוכל אולי להקטין את היקף הפגיעה בכלכלה, ובה בעת לייצר את מנועי הצמיחה עליהם מדברים כולם. רבים קוראים כעת להשקיע סכומי עתק בסלילת כבישים (ואולי גם ביבוש ביצות). זו טעות בכתובת: יש להשקיע סכומי עתק ביבוש ביצת הקורונה. זהו מנוע הצמיחה העיקרי.

אם ישראל תצליח לתרום ולו מעט לקידום נושא הבדיקות, יהיה בכך גם כדי לתרום לתדמיתה בימים בהם היא כושלת בלהתגבר על גל תחלואה שני חסר תקדים, ולהעניק לה קלף מיקוח בעודה עומדת בתור עם כולם ומחכה לפתרונות.

כלכלנים אינם אפידמיולוגים או רופאים, אבל הם יכולים לתרום לעיצוב תכנית המלחמה בוירוס. בארה"ב, הם משמיעים את קולם ומציעים רעיונות, גם אם הממשל לא מזדרז לאמצם. כאן בישראל הדיון הכלכלי צריך להתפתח ולהתרחב בהתאם. כאשר כלכלנים משמיעים את קולם, חשוב שידברו לא רק על אופיין של תכניות הסיוע למשק, אלא גם על הצורך להשקיע במלחמה בוירוס עצמו ואופיה הרצוי של השקעה זו. כאשר אנו מדברים על תמריצים, רצוי שנדבר לא רק על התמריץ לחזור לעבוד בהנתן דמי אבטלה נדיבים, אלא גם על התמריצים להבדק, לפתח כושר יצור לבדיקות או להשתלם כעובדי מעבדה. על הצורך בהרחבת הדיון הכלכלי-ציבורי בישראל בנושאים אלו כתבתי כבר בעבר. וגם פה ופה.

בדיקות: תמריצים בצד הביקוש

חתן פרס נובל לכלכלה פאול רומר עוסק בנושאים אלו בהרחבה. בשבוע שעבר התראיין רומר אצל אורי פסובסקי ב"גלובס" וסיפק שורת אבחנות מקורית ומרעננת. לשיטתו הדרך לסיים את נושא הקורונה היא להגדיל את היקף הבדיקות באופן קיצוני – פשוט לבדוק את כולם. דמיינו מצב בו בכל פעם שאתם נכנסים לקניון או לבית הספר, אתם נבדקים לקורונה ומקבלים תשובה מידית. מי ש"חשוד" הולך הביתה לעשרה ימים, ומי שלא, ברוך יהיה בצל קורתנו.

רומר מטיל ספק ביעילותו של "הגביע הקדוש" לטעמם של רבים: החקירות האפידמיולוגיות. לא מעשי לתחקר ולגלות מי היה במגע עם מי, וגם אין צורך לעשות זאת בעולם בו זמינות ועלות הבדיקות תשתפרנה פלאים.

לדעתי הצנועה מאוד, יתכן כי רומר עלה כאן על נקודה שכולנו פספסנו. החקירות האפידמיולוגיות דורשות משאבים ניכרים, שמוטב להקצות לפריסת מערך בדיקות משוכלל. יתר על כן, לדעתי הן גם פוגעות בתמריץ להבדק. שמענו לא מעט טענות על כך שאנשים אינם רוצים להבדק, שכן אם ימצאו חיוביים, הדבר יביא לכניסתם לבידוד של רבים ממכריהם, או לסגירת העסק או המוסד החינוכי בו הם עובדים או לומדים. עצם השימוש במילה "חקירות" יש בו כדי להפחיד וליצור קונוטציה שלילית. אבל מה אם אנשים יכלו להבדק בצורה פשוטה ומהירה, ובמידה וימצאו חיוביים, פשוט לסגור עצמם בבית לעשרה ימים מבלי להשבית מעגלים של מאות ואלפי אנשים סביבם? האם לא נקבל נכונות גבוהה יותר להבדק ולהירתם למאמץ למיגור הוירוס?

קטונתי מלקבוע חד משמעית אם כולם טועים ורומר צודק. הוא לא רופא, ולא מומחה לבריאות הציבור, וגם אני לא. אבל מנקודת מבט כלכלית אני מוצא את דבריו משכנעים מאוד, ולכל הפחות עליהם להיות על שולחן הדיונים: עלינו לחשוב גם על הביקוש לבדיקות, ולא רק על הכשלים בצד ההיצע.

ואולי עלינו לבחון מחדש עוד כמה קונספציות. למשל, שהפתרון האמיתי לקורונה הוא חיסון. חיסון אמין ובטיחותי יגיע רק בעוד שנים, וכמו תמיד, יהיה יעיל כנגד זנים מסויימים ולא כנגד אחרים. חלקים מן הציבור גם לא ימהרו להתחסן – אלא יעדיפו שאחרים יהוו את שפני הנסיונות ויצרו חיסון עדר שיגן גם עליהם. זו בעיה מוכרת, אך היא תחריף שבעתיים כאשר חיסון מגיע לשוק בתהליך מואץ ומעורר חשדנות כבדה מכרגיל. האם אנו מוכנים להתמודד עם בעיית התמריצים העצומה עמה נתמודד עם בואו של החיסון?

בטווח הנראה לעין, נראה כי האתגר המרכזי הוא לפתח בדיקות אמינות, מהירות, ושאינן מרתיעות את הציבור. אני לא רואה את המאבטח בקמפוס הר הצופים דוחף לכולנו מטוש לעומק האף והגרון מדי בוקר. אבל כניסה לקמפוס בכפוף לסריקה מהירה (או אישור מהבית על בדיקה עצמית עדכנית) שתקבע האם אנחנו "נקיים" תוכל להחזיר אותנו לכיתה כאילו לא קרה דבר. במצב זה, גם חלק מהמימון של הבדיקות יהיה פרטי: מוסדות לימוד ומעסיקים גדולים ישמחו לממן בדיקות כאלו, במידה והדבר יאפשר להן לחזור לפעילות רגילה. הדבר יזין את התמריצים לפתח ולייצר את האמצעים לביצוען של בדיקות "טובות" יותר, וחוזר חלילה.

כמובן, נוכל להמשיך לספר לעצמנו שצריך ללמוד לחיות עם הקורונה עד שיגיע החיסון. או שעבודה ולמידה מרחוק הם "העתיד", ולא מוצר נחות ומדכא. אבל אולי אפשר ללכת עם רומר ולהתחיל לחתור לחזרה לחיים רגילים בנחישות? מה שברור הוא שיש מקום לכלכלנים ליד שולחן הדיונים, ולא רק מזוית המאקרו, אלא גם מזוית המיקרו-כלכלה המתמחה בהבנת האופן בו פרטים וארגונים מגיבים לתמריצים.

עד הרשימה הבאה, בואו לעקוב גם בטוויטר, שם אני משתדל לחלוק עדכונים קצרים ושוטפים יותר. ניתן גם להירשם לקבלת רשומות חדשות היישר לתבת המייל בדף הבית.

כל הזכויות שמורות לאלון איזנברג Ⓒ2019-2020

2 מחשבות על “משבר הבדיקות: האם השוק יכול לשחרר את הנצרה?

  1. orikatz

    הכל נכון, אבל חשוב גם לפתח ספקנות בנוגע לזריקת כספים על המגזר הפרטי. הרבה פעמים מענקי ממשלה מגיעים אל מי שיש לו הקשרים הנכונים ועורכי הדין הנכונים, ולאו דווקא למי שמייצר חדשנות טכנולוגית של ממש. יש באקדמיה הרבה מחקרים איזוטרים שזוכים למענקים כי החוקרים הצליחו איכשהו לקשר את נושא המחקר למאבק בסרטן או משהו כזה כדי לשכנע תורמים או גופים ציבוריים להעניק מענקים. בישראל עדיף לנו לבנות על החדשנות האמריקנית, קשה להאמין שחברות ישראליות יהיו אלו שיצילו את העולם מהמשבר. החברות הישראליות המשגשגות הן אלו שתפסו נישות קטנות שחברות אמריקניות עשירות הרבה יותר לא נכנסו אליהן.

    אהבתי

    1. mktscompetition מאת

      נכון, אבל הפואנטה של הקומולטיביות אומרת שאף אחד לא יציל את העולם מהמשבר לבדו, ומי שנכנס מוקדם וחזק יכול להיות שחקן על המגרש הזה ולקטוף את הפירות, כפי שחברות ישראליות עשו בסייבר ובתחומים אחרים. כמו כן, לא המלצתי שישראל תפתח חיסון או תרופה לקורונה אלא התמקדתי בבדיקות, תחום עם חסמי כניסה נמוכים בהרבה.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.