כלכלן א' צייץ כי הוא שוקל לטפל בחיווטי החשמל בבית במו ידיו הלא מקצועיות. כלכלן ב' צייץ בתגובה: "אין דבר עצוב יותר מכלכלן שאינו מבין מהו יתרון יחסי". ככלכלן שהוא גם חובב של מלאכות ביתיות פשוטות (בגבול הטעם הטוב, הבטיחות והסבירות), השיח הזה סקרן אותי מספיק כדי להעלות בעצמי סקר קצר לטוויטר: האם כלכלן ב' צודק? ובכן, כמחצית מהגולשים סברו שהוא טועה, קצת יותר מרבע (27.9%) הסכימו איתו, וכ-21% השיבו שכן ולא.

נאמר לזכותו של כלכלן ב' שהוא אחד מכלכלני העבודה הבולטים בעולם, ושסביר שלפחות חלק מכוונתו היתה הומוריסטית. נוסיף ונאמר לזכותו שכמו תמיד בשאלות מסוג זה, קצת קשה לדעת מי "צודק" מבלי לקבע באופן קשיח את ההנחות שלנו. התגובות לסקר שלי הראו שהנקודה הזו לא נעלמה מעיניהם של רבים.

בואו נעשה את זה קונקרטי: סתימה בכיור במטבח או נזילה בשירותים הם ארועים נפוצים בחייו של האדם, אפילו אם הוא כלכלן. בהנחה שאין לי הכשרה מקצועית בתחום האינסטלציה, האם יש איזשהו היגיון לנסות לטפל בזה בעצמי? זמן שווה כסף, והעלות הכלכלית של ניסיון להתמודד עם הבעיה באופן עצמאי עלולה להיות גבוהה בהרבה ממה שאשלם לאינסטלטור (גם אם נביא בחשבון, כפי שציין הגולש NirRosenzweig@, שגם המדינה משתתפת בחגיגה). מנקודת המבט של יצירת ערך כלכלי, לפיכך, סביר שעדיף להשאיר את תיקון הנזילה למומחים.

מנגד, כפי שציינו מספר גולשים, תיקון עצמאי עשוי בהחלט להיות רציונלי ועקבי עם מודלים כלכליים סטנדרטיים. ראשית, מודלים אלו מניחים מקסום של רווחה, לא בהכרח של ערך כלכלי הנמדד באופן מוניטרי. המודלים מאפשרים לי להקצות את המשאבים שלי באופן אופטימלי על מנת למקסם את תועלתי, ואין שום מניעה שתועלת זו תופק גם מתחביבים, פעילות התנדבותית או אפילו פעילות חסרת כל פשר כמו צפיה בתכניות מציאות בטלוויזיה.

מנימוק זה בלבד, ברור שניתן להצדיק את הרצון שלי לנסות לתקן את הנזילה בעצמי, כל עוד זה משהו שאכן מסב לי תועלת כזו. התועלת יכלה לנבוע מה-bragging rights בפני משפחתי ומקורבי (כפי שציין ailanda3@), או מכל היבט אחר בו ההעדפות שלי גורמות לי להפיק תועלת גדולה דיה מהתיקון (AmitLoewe@, Yuval_O_S@ ו-BliahElior@).

לא סיימנו. תחת הנחות מתאימות, ניתן להצדיק את התיקון העצמי גם אם אינני שואב מכך הנאה כלל. למעשה, יתכן שהפעולה הינה רציונלית במובן שהיא מניבה ערך כלכלי של ממש, על אף שאיני אינסטלטור מומחה. YaakovChenZion@ ציין, ובצדק רב, נושאים כמו עלויות עסקה ופערי אינפורמציה. רכישת מיומנות בסיסית בתיקונים קטנים בבית יכולה להיות משתלמת אם היא מאפשרת לי לשפר עמדות מול איש המקצוע המגיע לביתי.

כך לדוגמה, אחוזי ההצלחה שלי בתיקון סתימות בצנרת אינם גבוהים, אך התעסקתי עם זה מספיק כדי לדעת אלו רכיבים קיימים בצנרת. כך, למשל, יקל עלי לסיים באופן מידי את ההתקשרות העסקית עם אינסטלטור שיודיע לי שתיקון הסתימה בכיור יעלה 2,000 ש"ח שכן יש צורך להחליף קרבורטור.

נקודה מעניינת נוספת היא שתתכן אפילו יצירת ערך כלכלי לחברה כולה מכך שחלק מסויים מאיתנו ירכוש מיומנות בסיסית בתחומים שאינם מהווים את התמחותם המרכזית. מודל סטנדרטי של אינפורמציה א-סימטרית יראה כי הרווחה תהיה גבוהה יותר, ככל שאחוז ה"מיומנים" באוכלוסיה גבוה יותר. בשיווי משקל, זה יפחית את הערך הצפוי לבעלי המקצוע מהתנהגות לא מקצועית, ויביא להפחתת עלויות העסקה ולגידול ביעילות (כל עוד, כמובן, העלות מרכישת הכישורים הללו אינה כה גבוהה עד שהיא מקזזת לחלוטין את היתרונות).

נקודה אחרונה בזכות תיקון הכיור היא שרכישת ושימור מיומנוית בסיסיות גם בתחומים בהם אין לי יתרון יחסי עשויה להיות אופטימלית מהיבט של שנאת סיכון. ראינו בתקופה האחרונה כיצד תחומים שלמים נסגרים, לפחות לתקופת מה. למי תמיד יתנו לעבוד? כמובן, לאנשי תחזוקת הבית שבלעדיהם קיומנו הפיזי ושלומנו נתונים בספק. יצירת יכולות והיכרות כלשהי עם תחומים כאלה עשויה לספק לי אינפורמציה קריטית: האם אני אוהב לתקן דברים? האם זה משהו שאני יכול לעשות בצורה סבירה? אינפורמציה זו עשויה לעזור לי להחליט, בעת הצורך, אם לעבור הכשרה מקצועית ולהפוך את השגעון למקצוע, וגם להקל על התהליך עצמו.

וברמת הפירמה? ברמת הפרט, ראינו שבהנתן הנחות שונות על העדפותינו, זמינותם של אנשי מקצוע אמינים המוכרים לנו וכן הלאה, תתכנה תשובות שונות לשאלה: האם עלי לעסוק בפעילות בה יש לי חסרון יחסי מובהק? אבל זה קצת קל מדי. שאלה קצת יותר קשה היא: האם לחברה עסקית כדאי, לפחות במקרים מסויימים, להעסיק את משאביה בפעילות שאינה מהווה יתרון יחסי?

אפשרות ראשונה היא שפירמה עשויה להגדיר מטרות מלבד מקסום הרווח והערך הכלכלי. אך בזאת עסקנו כבר ברשימה קודמת. לכן נקשה עוד יותר ונשאל: האם להתעסק גם בתחומים נעדרי יתרון יחסי, או לשלוח את עובדי לבצע משימות בהן אינן להם יתרון כזה, יכול דווקא לסייע למקסום הערך הכלכלי של הפירמה? בגדול, לעסוק בתחומים בהם אין לך יתרון יחסי זה פחות או יותר לזרוק לפח את כל מה שלמדנו בכלכלה. אבל גם כאן אין ערכים מוחלטים.

בפרק הראשון של הסדרה "שיטת קומינסקי" אנו רואים את הגיבור, מייקל דגלאס האגדי, יושב בבר וממתין למשקה שהזמין. המצלמה עוקבת במשך דקות הנדמות כנצח אחר מלצר, שגילו המשוער הוא 100, המביא את המשקה לשולחן. המלצר כפוף, בקושי הולך, ומייצב בקושי רב את הכוס על המגש באמצעות ידיו הרועדות. בכל רגע, נדמה לנו, ישפך המשקה. לאחר מתח בל ישוער, הוא מניח את המשקה בפני מייקל דגלאס השומר לכל אורך התהליך על פני פוקר. הצופים דרוכים לראות את תגובתו. המוזיקה הדרמטית נפסקת בו ברגע שמייקל לוקח את המשקה ואומר בפשטות ובחיוך: "תודה ג'וני" (או תודה כריס, אל תתפסו אותי פה בקטנות).

זה רגע קומי ודרמטי יוצא מהכלל, בין השאר כי איננו יודעים מה לחשוב כאן – האם על הלקוח להתרגז על השירות הבלתי סביר בעליל? ומי בכלל נתן, בדעתו הצלולה, לאדם כזה לשמש כמלצר? התגובה של מייקל מספרת את הסיפור כולו. לפעמים, גם בעולם העסקי, יש ערך רב להצמדות לערכים מסויימים, כל עוד אלו מסייעים לגבש אתוס הברור לעובדים, לספקים וללקוחות.

האתוס יכול להיות הכרת תודה לעובד ותיק. האתוס יכול להיות קשור בהגשמה העצמית של העובדים, כולל היכולת לעסוק, במקביל לפעילות המרכזית שלהם, גם במשהו שפשוט עושה להם טוב כמו פעילות התנדבותית או אפילו ייצור של משהו שבעיניהם הוא בעל ערך, גם אם העלות האלטרנטיבית שלו משמעותית – קרי, הסטת המשאבים לכיוון אחר צפויה להניב רווח כלכלי גדול יותר, לפחות במובן הטקטי.

הרעיון פשוט: בכלכלה אנו ממדלים את הטכנולוגיה של פירמה כאופן בו היא ממירה תשומות – הון, שעות עבודה וכו' – לתפוקות. מבחינה אמפירית אנו יודעים כי החלק ה"לא מוסבר" בפונקציה הזו הוא משמעותי. ומחקר כלכלי רב מראה כי גורמים" רכים" כגון תחושת הזדהות, אמון הדדי ועוד יכולים בהחלט לתרום לו באופן ניכר.

אז האם על פירמות לעסוק באופן שיטתי בתחומים בהם אינן מתמחות, או להעסיק את עובדיהן או גורמי יצור כאלה ואחרים, בתחומים בהם אין יתרון יחסי? כמובן שלא. אך לפטור כל פעילות כזו כחוסר הבנה כלכלי, עלול בהחלט להיות פשטני ושגוי.

ברמת המדינה והחברה? את הכי קשה שמרנו לסוף. האם יש היגיון שהמדינה, רחמנא ליצלן, תסבסד פעילות בתחומים בהם אין מתקיים יתרון יחסי – במקרה זה, ביחס לעולם?

השאלה כאן קשה יותר כי ברמת הפרט, או ברמת העסק, אני מקבל את ההחלטות וחי עם התוצאות. אם אכלה חלק ניכר ממשאבי בפעילויות שאינן מניבות ערך כלכלי משמעותי, אשא בתוצאות במובן של חשבון בנק מצטמק, או שורת רווח מדלדלת. מנגנונים חיצוניים אלו עשויים גם "ליישר אותי" ולהחזיר אותי למוטב, במידה והגזמתי. ואני בהחלט רשאי להחליט בעצמי איפה עובר הגבול.

כשאנחנו מתחילים לסבסד פעילויות נעדרות יתרון יחסי, אנחנו מטילים על החברה כולה את העלות ומגישים לה את החשבון. על כן נדרש רף גבוה יותר של שכנוע כי מדובר בפעילות ראויה. האם היא משמרת יכולות קריטיות לשעת חירום? האם היא תורמת לשמירת האתוס המשותף והאמון, החיוניים לצמיחתן של חברות ואומות?

הבעיה, כמובן, היא שאת התועלות הללו קשה לכמת באופן אמפירי, ומנגד, את העדר היתרון היחסי קל יחסית להוכיח. על רקע זה, אנו עדים לפעמים לדוברים המתנגדים בתוקף לסבסוד של כל פעילות כזו. אם קשה למדוד את זה, הם אומרים, כנראה זה לא שם.

ובכלל, אם נתחיל לתת מימון לכל פעילות על סמך הטענה כי היא מייצרת השפעות חיצוניות חיוביות ושלל תועלות לטווח הארוך, יהיה קשה להבדיל בין דברים בעלי ערך לבין פעילות המקודמת אך ורק בשל אינטרסים פרטיים. להבנתי, נושאי הדגל של הגישה הזו רואים עצמם כשומרי חותם – אם לא ישמיעו את קולם באופן נחרץ, יפרץ הסכר והמדינה תתחיל לממן רצף אינסופי של שטויות.

למרות שכל זה נכון, בעיני ההתנגדות האוטומטית הזו אינה מסייעת לאיש. בדוגמאות שנתתי ברמת הפרט והפירמה, היה קל לכולנו – לאלו המתמחים בכלכלה, ולאלו שלא – להבחין שהן אפשריות ואף נפוצות. האם ברגע שעוברים לדבר על מימון ציבורי עלינו, אנשי ונשות הכלכלה, לעצום עיניים ולטעון כי השפעות חיצוניות חיוביות אינן קיימות – רק מכיוון שמדידתן קשה?

ספק רב בעיני אם הכחשת כוחות כלכליים שנמצאים בכל ספר לימוד, ונהירים לכל אדם מן הישוב, מסייעת להעלאת קרנו של המקצוע, או לכח השכנוע של אנשי המקצוע בבואם להגן על המדינה מפני טעויות כלכליות אמיתיות.

עד הרשימה הבאה, בואו לעקוב גם בטוויטר, שם אני משתדל לחלוק עדכונים קצרים ושוטפים יותר. ניתן גם להירשם לקבלת רשומות חדשות היישר לתבת המייל בדף הבית.

פורסם ב-24.10.2020. כל הזכויות שמורות לאלון איזנברג Ⓒ2019-2020