המילה "ריכוזיות" טעונה בהקשרים כלכליים, חברתיים ופוליטיים. מהניתוח השטחי (מאוד!) בגרף שלפנינו ניתן ללמוד כי עסקנו בנושא באינטנסיביות סביב המחאה החברתית ב-2011. כמו כן ניתן ללמוד כי העניין בנושא דעך במידה מסויימת מאז, אף שמגיפת הקורונה שיחקה לידיהן של חברות גדולות ויצרה לא מעט שאלות מעניינות בהקשר זה.

בארה"ב העניינים סוערים יותר. נושא הריכוזיות תפס מקום מרכזי בקמפיין הבחירות של 2020 (לפחות עד שוירוס מסויים האפיל עליה), ומהווה גם כעת את אחד הנושאים המרכזיים על שולחנו של ממשל ביידן. חומר בעירה מרכזי המזין את הדיון הוא סדרת עבודות אקדמיות שהצביעה על עליה בריכוזיות הענפית, וכן בשיעורי הרווחיות בסקטורים נרחבים של הכלכלה האמריקנית. התזה המשתמעת מאותן עבודות: הרגולטור נרדם בשמירה, ואפשר למונופולים לאחוז בכלכלה בלפיתת ברזל.

עבודות אחרות מציעות ניתוח מורכב יותר, ומזכירות לנו את ההבדל בין קורלציה לסיבתיות. העובדה שהריכוזיות והרווחיות נעות ועולות יחד ניתנת לפרשנויות שונות. בענפים מסויימים, שתי המגמות מונעות בכלל על ידי גורם שלישי: שיפורים טכנולוגיים המביאים למיצוי יתרונות לגודל. בענפים אחרים, שיפור בטכנולוגיית החיפוש העומדת לרשותם של הצרכנים גורמת לכך שמוצרים איכותיים יותר זוכים לנתח שוק גבוה יותר, ולרווחיות רבה יותר. ובקבוצה אחרת של ענפים, יתכן בהחלט שהרגולטור אכן אפשר לחברות לבצר את כוחן המונופוליסטי באמצעים לא ראויים. חלק מהתרחישים הללו מתבטאים בפגיעה ברווחה, ואחרים – דווקא לשיפור בה.

קושי נוסף עם הספרות המצביעה על הגידול בריכוזיות נוגע לשאלה אחרת: מהי הדרך הנכונה למדוד ריכוזיות ענפית? על פניו, זו שאלה לעכברי מתודולוגיה אפרוריים שזוללים נתונים על דגני בוקר לארוחת הצהריים ומקנחים בסלט של עובדות לגבי ענף המלט. בפועל, מדובר באחת הנקודות המרכזיות שמניעות את הדיון כולו.

כיצד מודדים ריכוזיות ענפית? להבדיל מריכוזיות משקית, קרי, נוכחותן של קבוצות עסקיות מסויימות בענפים רבים, ריכוזיות ענפית נשמעת כמו משהו פשוט למדידה. המדד המקובל, הרפינדהל-הירשמן (HHI), אכן פשוט: הוא מעלה בריבוע את נתחי השוק של הפירמות בענף (באחוזים), ואז סוכם אותם.

בענף מונופוליסטי, נתח השוק הוא 100, והמדד מקבל את הערך 10,000. בתרחיש לא מציאותי של תחרות משוכללת, נתחי השוק זניחים, ונתחי השוק בריבוע זניחים אף יותר, כך שהמדד מקבל את הערך 0. בענף דואופוליסטי עם נתחי שוק זהים, המדד מקבל את הערך 50*50+50*50 קרי 5,000. בקיצור: המדד נע בין אפס ל-10,000 וככל שערכו גבוה יותר, כך ריכוזיות הענף גבוהה יותר. מדדים מקובלים נוספים אף הם פשוטים למדי: מדד CR2, למשל, מדווח את נתח השוק המצרפי של שתי הפירמות הגדולות בענף, ובאופן דומה מוגדרים CR4 , CR3 וכן הלאה.

זה לא נשמע מסובך מדי, אבל יש קאץ' רציני: כדי לבצע חישובים כאלו, יש להגדיר את הענף עצמו ואת גבולותיו. באיזה ענף, למשל, מתחרה שירות הטלפון הקוי של חברת בזק? אם נגדיר את הענף כ"שירותי טלפון קוי", הוא יכלול את בזק, הוט ועוד כמה שחקנים קטנים יותר, ויהיה ריכוזי למדי. אך אם נגדיר את השירות כמתחרה בענף "דקות השיחה", הרי ששם נמצאות גם המפעילות הסלולריות, סקייפ, זום ושאר ירקות. שוק כזה יהיה ריכוזי הרבה פחות.

כאשר אנו עוסקים בענף ספציפי, קיימות לרשותנו מתודולוגיות סדורות לצורך הגדרת השוק. את הפרטים נשאיר ליום אחר, אך באופן אינטואיטיבי, ניתן לגשת לנושא באופן איכותני: לבחון את האופן בו צרכנים משתמשים במוצרים השונים, ולהתרשם ממידת התחליפיות ביניהם. מוצרים שהינם תחליפים קרובים יקובצו ביחד כשוק אחד. בנוסף, עומדות לרשותנו מתודות אקונומטריות המבוססות על אמידה אמפירית של מידת התחליפיות האמורה.

אבל הספרות המתריעה על עליית הריכוזיות אינה מנסה לחשב אותה בענף יחיד – אלא במאות ענפים המרכיבים את המשק כולו. ניתוח כזה מבוצע מגובה של שלושים אלף רגל, ואינו מאפשר להכנס לפרטים ולסווג שווקים וענפים כראוי. בצר להם, משתמשים החוקרים בסיווג הענפי שיוצרות הלשכות לסטטיסטיקה. אך אלו מקבצות מוצרים יחד על פי הדמיון בתהליכי היצור שלהם, ולא על פי מידת הקרבה והתחליפיות ביניהם בשוק המוצרים.

כפי שמסביר יפה מאמר עדכני בנושא, יתכן שנוזל למדיח כלים וג'ל למכונת כביסה מיוצרים באותו מפעל, אך הם אינם מתחרים באותו שוק ואינם תחליפיים זה לזה. מוצרים אלו יסווגו לענף אחד על פי הלשכה לסטטיסטיקה, אך אינם שייכים לאותו ענף מנקודת מבט תחרותית.

המגבלה המתודולוגית הזו מטילה צל על הניתוח כולו: אם הענפים אינם מוגדרים היטב, עד כמה ניתן בכלל לסמוך על החישובים המראים שהריכוזיות בהם גדלה? בסוף השבוע שעבר נערך הכנס השנתי של האגודה הבין לאומית לארגון תעשייתי, ובמסגרתו מושב בו הוצגו שתי עבודות המציעות לתקוף את הנושא מזויות מתודולוגיות שונות.

עבודה אחת משתמשת בהחלטות בנושא מיזוגים של נציבות התחרות האירופית, על פני כשני עשורים, כבסיס להגדרת ענפים. על פניו, זו גישה מנצחת: נציבות התחרות האירופית מסווגת מוצרים לענפים מנקודת מבט תחרותית והגבלית, ולפיכך לא אמורה להתבלבל בין הדחת כלים לכביסה. אך הנציבות בוחנת ענפים בעיון רק כאשר מתרחש בהם מיזוג שמראש "חשוד" כמעלה חשש תחרותי, וכך נוצרת הטיה לטובת ענפים "בעייתיים". שנית, כל ענף מופיע בנתונים רק כאשר הוא מעלה שאלה תחרותית, ולא מדי שנה, מה שמקשה על מדידת מגמות בריכוזיות על פני זמן.

עבודה אחרת, של בנקארד, יורוקוגלו ולי-זהנג, מגדירה שווקים בהתבסס על סקרים צרכניים שבצעה חברת מחקר שוק גדולה. חברה זו מסווגת מוצרים בהנתן הביקוש של לקוחותיה: חברות המתחרות בשווקים ומעוניינות במידע תחרותי רלבנטי. לפיכך, סביר שסיווג זה מתכתב טוב יותר עם אופי התחרות האמיתי כפי שנתפס על ידי החברות הפועלות בשטח – וחזקה עליהן שהן מבינות את השוק שלהן יותר טוב מכל אחד אחר.

גם זו עבודה בתהליך, ונמתין לגרסה שתעבור ביקורת עמיתים לפני שנשתולל יותר מדי. יחד עם זאת, החוקרים מגיעים לשלוש מסקנות מעניינות: ראשית, ברמת שוק המוצר, רמת הריכוזיות גבוהה בהרבה ממה שמשתמע מעבודות קודמות. שנית, בשני העשורים האחרונים רמת הריכוזיות הזו דווקא יורדת. ושלישית, כאשר מקבצים שווקי מוצר לרמה סקטוריאלית רחבה יותר, ניכרת שוב עליה בריכוזיות. מה הולך פה?

ובכן, הכותבים מסבירים את הדפוסים הללו על ידי מגמה בולטת בנתונים: חברות קיימות מתרחבות לתוך שווקי מוצר ה"קרובים" מבחינה טכנולוגית לאלו שבהם יש להן כבר פעילות קיימת. כך, מצד אחד, הריכוזיות בתוך שווקי המוצר יכולה לרדת, בשל כניסתם של שחקנים חדשים. אבל ברמה מצרפית יותר, מספר קטן יותר של חברות משיגות דריסת רגל משמעותית יותר בשווקים רבים. לכן הריכוזיות ברמת הסקטור הרחב יותר עולה, וזה כנראה מה שתופסת הספרות שמשתמשת בנתוני הלשכות לסטטיסטיקה.

אוקיי, אבל מה כל זה אומר מבחינת השאלה שבאמת מעניינת: מה קורה לכח השוק במשק האמריקני? ככלות הכל, זו השאלה בה מתחבט ממשל ביידן בימים אלו בנסיונו לעצב מחדש את כללי המשחק ההגבליים.

התשובה מעניינת: מנקודת מבט הגבלית קלאסית, תוצאות המחקר הזה מצביעות על ריכוזיות ניכרת בשווקי מוצר, אך אינן מספקות "אקדח מעשן" לקיומה של עליה בכח השוק בעשורים האחרונים. למעשה, כניסתן של חברות יעילות למספר רב יותר של שווקים יכולה דווקא לשפר את רווחת הצרכן.

יחד עם זאת, העובדה שמספר קטן של פירמות פוגשות זו את זו בשווקים רבים יכולה בפני עצמה להקהות את עצמת התחרות בפועל, שכן יש להן תמריץ נמוך יותר להתחרות באגרסיביות ולהכנס לקרבות עזים בחזיתות מרובות. וכמובן, חברות גדולות יותר מחזיקות בכח פוליטי רב יותר, ודומה כי זהו החשש הדומיננטי שמניע את הממשל החדש לחפש מדיניות הגבלים אקטיבית יותר.

לנוכח האפשרויות הרבות הללו, לא אסיים מבלי לחוות דעה אישית: דומני שלמרות כל הקשיים במדידה, הדפוס החוזר על פני המתודולוגיות השונות מתאר ריכוזיות משמעותית שחווה עליה על פני זמן, לפחות בהגדרות מסויימות. אך השאלה היא: מה ניתן ללמוד מכך לצרכי מדיניות? נוכחנו כבר בתחילת הרשימה כי מאחורי צמיחת הריכוזיות יכולים להסתתר תרחישים שונים ומנוגדים. בסקטורים מסויימים היא מעידה על בעיה תחרותית, באחרים על חדשנות וצמיחה. על רקע זה, אני מסכים עם הקריאות לחזק את משאבי האכיפה של רשויות התחרות, אך בד בבד, יש לוודא שאלו יופעלו בצורה נכונה.

לשם כך אין מנוס מנקודת מבט מבוססת-ניואנס. עבודות עדכניות רבות מראות שבתחום הבריאות בארה"ב חלה עליה ניכרת בריכוזיות שגרמה באופן מתועד לפגיעה בצרכנים בממד האיכות והמחיר. בסקטור מרכזי אחר, הסקטור הסיטונאי, חלה עליה בריכוזיות שכנראה נובעת משיפורים טכנולוגיים וגורמת לשיפור ברווחה. אמנם מתסכל לעתים לרדת לפרטים, ומפתה להסתכל על הדברים ממעוף הציפור. אך כדי לגבש מדיניות מועילה, בעיקר בנוגע לאישור מיזוגים והרתעת קרטלים, אין מנוס מניתוח ממוקד ומפורט.

מה שאולי קצת חסר לנו הוא ניסיון נועז ואינטנסיבי יותר להכליל מרמת הענף הבודד לרמת הסקטור על מנת לנסות להצביע על דפוסים רחבים במספר רב יותר של מקרים. אך כאמור הספרות מתפתחת ומאפשרת לנו לעשות זאת בצורה מבוססת יותר משנה לשנה.

רוצים להמשיך בשיחה? ניתן להגיב למטה, לעקוב אחרי "על שווקים ותחרות" בטוויטר, להירשם בדף הבית לקבלת רשומות חדשות לתבת המייל, או ליצור קשר.

פורסם ב-7.5.2021. כל הזכויות שמורות לאלון איזנברג Ⓒ2019-2021