הנה אתגר: שלפו באקראי ענף כלכלי כלשהו ממאות הענפים במשק האמריקני, או הישראלי. האם תוכלו לקבוע מהי המידה בה הענף המדובר תחרותי? מהיכן תתחילו? אלו נתונים תאספו, ומה תעשו איתם?

לכאורה מדובר במשימה בסיסית. "תחרות" היא מושג בסיסי מאוד בכלכלה, ודורות של סטודנטיות וסטודנטים לומדים לתאר אותה באמצעות מודלים. המושג נתפס באופן כל כך אינטואיטיבי, ובעת ובעונה אחת אינו ניתן להגדרה פורמלית בנקל. יתכן ונחשוב עליו כפי שחשב השופט פוטר סטיוארט על פורנוגרפיה: נזהה תחרות כאשר נראה אותה.

אם תחרות היא מושג כל כך בסיסי, היינו מצפים שיהיה לנו מדד אמפירי פשוט וזמין שמתמצת אותה. שולי הרווח נתפסים לעתים כמדד כזה: שולי רווח נמוכים יעידו על ענף תחרותי. אך זהו מדד בעייתי מאוד, מסיבות שנתאר כאן על קצה המזלג.

ראשית, לעתים נדירות הם מודדים את מה שמעניין אותנו: הפער בין המחיר לבין העלות השולית הכלכלית. לרוב הם מחושבים בצורה שמערבבת פעילויות שונות, מבטאים עלויות חשבונאיות ולא כלכליות, ומתמקדים בממוצע במקום בשולי. שנית, פירמה שאינה חשופה לתחרות מרשה לעצמה לעתים להתנהל ברשלנות בואכה שחיתות. הוצאות שכר מופרזות ועסקאות עם מקורבים (נניח, רכישת שירותים יקרים ומיותרים מספק שנחפוץ ביקרו) עלולות להעביר את הרנטה המונופוליסטית הנגבית מהצרכנים ישירות לכיסיהם של בעלי עניין שונים. יש בונוס להתנהגות כזו: היכולת להציג שולי רווח נמוכים כ"הוכחה" לכך שאין לפירמה כח שוק משמעותי. שלישית, שולי רווח גבוהים יכולים להוות אינדיקציה חיובית לחדשנות, לא פחות משהם יכולים להוות אינדיקציה שלילית לחוסר תחרותיות.

שולי רווח מדווחים הם, לפיכך, לכל היותר נקודת פתיחה רועשת מאוד לדיון. ובהעדר מדד אמפירי פשוט, צריך לחזור ליסודות. ניתוח תחרותי צריך לענות על שתי שאלות: מיהם הגורמים הפעילים בשוק, ומהו אופי האינטראקציה ביניהם?

מאחורי שאלות אלו מסתתר מנעד רחב של אפשרויות. חלקן נוגע למפגש בין הפירמה לבין הצרכן: למשל, עד כמה עומד לרשותו של הצרכן מידע זמין אודות מחירים, איכות, ומגוון האפשרויות הזמינות לצריכה? חלק נוסף ממנעד האפשרויות נוגע למפגש בין הפירמות לבין עצמן, ובו נתמקד היום. נתאר בקצרה שלושה סוגי מפגשים בין פירמות בשוק ונבין את האתגר שהם מציבים בפני הניתוח התחרותי.

מפגשים מהסוג הראשון: תחרות משוכללת. זהו המודל התחרותי המוכר ביותר. בתחרות משוכללת השחקנים קטנים מכדי שיהיה ביכולתם להשפיע על המחיר. הם לוקחים את המחיר כנתון, ומגיבים אליו כדי למקסם את רווחיהם. לדוגמה: מגדלי חיטה בודקים באפליקציה מהו מחיר החיטה בשוק העולמי, ומחליטים איזו כמות של חיטה לקצור ולהביא לשוק בהנתן המחיר הזה, ומבלי יומרה להשפיע עליו.

בתחרות משוכללת אין שום סיבה לקיים אינטראקציה אסטרטגית עם שחקן אחר. אין לי שום יכולת להשפיע על פעולותיו, וגם אין סיבה. גם אם הייתי משכנע את שכנתי להקטין את כמות החיטה שתביא לשוק, היא ואני ביחד עדיין קטנים מכדי להשפיע על השוק העולמי. לפיכך אין כמעט אינטראקציה: אנחנו נפגשים בשוק, אבל זו אפילו לא חצי פגישה ובקושי מבט אחד מהיר.

התחרות המשוכללת מתאפיינת ביעילות מופתית: כל מה שכדאי לייצר מגיע למדף, וכל מה שלא – לא. הדבר מתאפשר בשל העדרם המוחלט של חסמי כניסה. זו גם הסיבה שהמודל הזה אינו רלוונטי לתאור מרבית השווקים שאנו רואים סביבנו, שבהם קיימים מספר רב של חסמי כניסה שמקורותיהם שונים ומגוונים.

מהם חסמי הכניסה הטיפוסיים? חלקם נובעים מרגולציה, שבפני עצמה יכולה להיות טובה וחשובה, או תולדה של מפגש אינטרסים בין הון ושלטון. חסמים אחרים הם טכנולוגיים: הפעילות בענפים רבים מחייבת נשיאה בעלויות קבועות גבוהות, שעל מנת לכסותן יש להגיע לנתח שוק גבוה. במצב כזה אין התכנות לענף תחרותי עם שחקנים קטנים שאינם משפיעים על המחיר. לעלויות קבועות כאלו מתייחסים בספרות הארגון התעשייתי כ"אקסוגניות", כלומר, כאלו שנתונות מראש וקשה מאוד להשפיע עליהן.

חסמי כניסה נוספים הם אנדוגניים: הם נובעים מתוך התנהלותן של הפירמות והיחסים המסחריים שהן מפתחות. לדוגמה, פירמה שפיתחה מותג חזק נהנית מנאמנות צרכנים. על מנת לחדור לשוק שלה תדרשנה עלויות קבועות גבוהות: מתחרה חדש יצטרך להשקיע סכומי עתק בשיווק ופרסום לפני שימכור ולו יחידה אחת. יתרה מכך, ענף לא תחרותי יכול לפעול אסטרטגית כדי להנציח את חוסר התחרות באמצעות תקציבי פרסום גבוהים המהווים חסם כניסה למתחרים חדשים. לכן משמש היחס בין מכירות לפרסום כמדד מקובל לחסמי כניסה בספרות.

אפשר להמשיך עוד ועוד. יצרן דומיננטי יכול לעשות יד אחת עם קמעונאי על מנת להציף את המדף בוריאנטים רבים של מוצר כלשהו, ולשלם לקמעונאי דמי שימוש במדף, slotting fees, המהווים עלות קבועה ואינם תלויים במספר היחידות הנמכרות. בבואו של מתחרה חדש למכור את מוצריו באמצעות הקמעונאי, הוא ידרש לשלם בעצמו את ה-slotting fees הללו והנה שוב חסם כניסה אפקטיבי. במקרה זה החסם נוגע להסדרים אנכיים בין ספקים וקמעונאים שבפני עצמם מהווים נושא מורכב. נשאיר אותו ליום אחר.

השורה התחתונה: ענפים לא ריכוזיים נפוצים מאוד בישראל ובעולם בשל מגוון סיבות, שבחלקן הגדול אינן נובעות מרגולציה. עוד נחזור לכך.

מפגשים מהסוג השני: שיווי משקל נאש בין מעטים. כאן אנו כבר בעולם של תחרות בין מעטים, אליו נקלענו באדיבותם של מי מחסמי הכניסה שתארנו לעיל. אך מה עושות שתיים, שלוש או חמש חברות כאשר הן נפגשות בשוק? אפשרות אחת היא שיווי משקל נאש במשחק אולגופוליסטי.

מאחר ואנו מעטים, יהיה מגוחך לחשוב שאיננו יכולים להשפיע על המחיר. את השפעתנו על המחיר מתארים בכלכלה באמצעות תורת המשחקים. בתחרות קורנו, השחקנים בענף קובעים באופן סימולטני את הכמות שיביאו לשוק, בעוד שבתחרות ברטרנד הם קובעים באופן סימולטני את המחיר.

שיווי משקל נאש הוא מושג פתרון עבור משחק שכזה: הפעולה שביצע כל שחקן ממקסמת את רווחיו בהנתן פעולות האחרים. במצב זה אין סיבה לאיש לשנות את פעולותיו ולכן הגענו למעין "פתרון".

אפשר לדבר במשך סמסטרים שלמים על תורת המשחקים ועל ברטרנד וקורנו, אז נסתפק כאן בכמה הערות רלבנטיות לענייננו. ראשית, המודל שתארנו לא מסביר כיצד מתכנסים לשיווי המשקל, נושא סבוך בפני עצמו. המודל מתאר רק את המצב אליו התכנסנו. שנית, ההנחה של פעולות סימולטניות נראית בפני עצמה מגוחכת. במציאות אנחנו לרוב לא פועלים בו זמנית אלא זה לאחר זה, צופים בפעולות היריב ומגיבים שוב. אך ההפשטה הזו מאוד שימושית ואף מאפשרת להסביר בצורה טובה מאוד את המתרחש בשווקים רבים.

שלישית, המידול הזה מאפשר לנו להסביר את מקורותיהם של שולי רווח חיוביים. בתחרות המשוכללת שתארנו למעלה, שולי הרווח הם אפס: המחיר שווה לעלות השולית. במקרה הנוכחי, נניח שהמוצר המדובר הינו הומוגני למדי אך מיוצר על ידי מספר קטן של פירמות (למשל, שבבי זכרון). במצב זה, מודל קורנו (תחרות בכמויות) מייצר שולי רווח חיוביים, התלויים באופן אינטואיטיבי במספר המתחרים.

בניתוח מוצרים מבודלים (למשל, טלפונים סלולריים) נפנה לתחרות ברטרנד, וניווכח ששולי הרווח תלויים ביחס הפוך בגמישות הביקוש. בהנתן נאמנות רבה יותר לאייפון, הביקוש עבורו קשיח יותר ושולי הרווח יהיו גבוהים יותר. כל זה נוגע לשולי הרווח מעל העלות השולית הכלכלית, ולא למדד החשבונאי המכונה "שולי רווח" שעל בעיותיו עמדנו קודם לכן.

מדוע שולי הרווח החיוביים, שעשויים להיות גבוהים מאוד, לא מושכים מתחרים נוספים לענף ודוחפים אותו לכיוון התחרותי? על כך כבר ענינו: הסיבה היא חסמי הכניסה. ועדיין, ה"מפגשים מהסוג השני" הם הגירסה היחסית-תחרותית של התחרות בין מעטים. כדי להבין מדוע, נעבור לקטגוריית המפגשים האחרונה להיום.

מפגשים מהסוג השלישי: התנהגות קרטליסטית. במפגשים מהסוג השני, מספר קטן של מתחרים נהנו מכח שוק ומשולי רווח חיוביים. אבל שם עוד יצאנו בזול מכיוון שבשיווי משקל נאש, כל פירמה פעלה עצמאית כדי להשיא את רווחיה בהנתן פעולות האחרים. במפגשים מהסוג השלישי פעולות המתחרים מתואמות באופן שמביא למחירים ושולי רווח גבוהים עוד יותר.

במקרה הבוטה ביותר, הפירמות מתקשרות באופן ישיר על מנת לנהל קרטל: לקבוע את המחיר (או הכמות) שתמקסם את סך רווחי הענף, ולהתחלק בשלל. במקרים אחרים, חברי הקרטל מתאמים רמת מחיר נמוכה יותר, אך כזו שעדיין תהיה גבוהה מזו של שיווי משקל נאש. הסיבות לכך יכולות להיות מגוונות: החל מיציבות פנימית רבה יותר של הקרטל (קרי, קשה יותר לשבור אותו ככל שהמחיר הקרטליסטי נמוך יותר), ועד לחשש שמא מחיר גבוה באופן בוטה יעורר את זעם הצרכנים, או את עינה הבוחנת של הרגולציה.

הכתיבה בבלוג הזה עוסקת בניתוח כלכלי בלבד ומשאירה את הניתוח המשפטי לאנשי המשפט שאיני נמנה עליהם. אך בשולי הדברים חשוב לציין שהיחס המשפטי לסוגיית הקרטל הוא בפני עצמו מורכב. ברוב המדינות והמקרים, תאום ישיר ומפורש בין מתחרים יחשב לעברה פלילית. אך חלק גדול מהקרטלים בשווקים אינו נופל תחת קטגוריה זו, אלא תחת הכותרת tacit collusion: קרטל משתמע. במצב זה לא נעשית תקשורת ישירה ומפורשת בין החברות, אך הן מצליחות בכל זאת להתכנס לשיווי משקל עם מחירים גבוהים, ולהשאר שם מבלי להדרדר למלחמת מחירים.

היחס החוקי ביחס למקרים כאלו פחות חד-משמעי והוא עשוי גם להשתנות על פני מדינות. סוגיות מעניינות עולות חדשות לבקרים, ובהן היחס החוקי והמעשי לקרטלים אלגוריתמיים, או יחס הרשויות למצב בו החברות אינן מדברות באופן ישיר, אך משוחחות עם המשקיעים שלהן או עם התקשורת באופן שעלול לסייע להתכנסות לשיווי משקל קרטליסטי.

מסקנות מעשיות לסיכום. ראינו ברשימה זו שהמושג "שוק תחרותי" אינו חד-ערכי אלא דורש עיון. כאשר אנו מדברים על שוק תחרותי, האם אנחנו מתכוונים למצב בו קיימת מאסה משמעותית של מתחרים קטנים שאינם משפיעים על המחיר, כמו ב"מפגשים מהסוג הראשון"? או אולי למצב בו מספר מוגבל של מתחרים פיתח מוצרים טכנולוגיים מתקדמים ונהנה משולי רווח נאים בשיווי משקל נאש, כמו במפגשים "מהסוג השני"? במקרה זה, ישנה תחרות בין מעטים ועדיין אנו נוטים להתייחס אליו כמצב תחרותי, בעיקר בגלל ההשוואה למפגשים מהסוג ה"שלישי". אציין גם שקיימים מודלים נוספים שלא הזכרתי כאן היום, כמו תחרות מונופוליסטית שבה קיים מספר רב של מתחרים בעלי כח שוק "מקומי". וכמו כן לא התייחסתי כאן למושג המונופול, אודותיו הרחבתי בעבר.

המסקנה העיקרית שלי היא שניתוח תחרותי אינו יכול להתבצע ממעוף הציפור על בסיס בחינה השוואתית של שולי רווח חשבונאיים בענפים שונים. תרבות הדיון הכלכלי ברשת מעודדת ניתוח כזה. ברוב הדיונים ברשת עולה בקשה להפניה סמכותית לסטטיסטיקה כלשהי שתיישב את המחלוקת בנוגע לסיבה למחירים הגבוהים בענף כזה או אחר.

רצוי שלא ניפול לפח הזה. כלכלניות וכלכלנים מקצועיים בוחנים את הענף ושואלים את השאלות הנכונות: מיהם השחקנים? האם המוצרים מבודלים? מהם חסמי הכניסה העיקריים לענף? שיח כזה פחות זוהר וקליק-בייטי, אבל רוב הדברים הטובים בחיים הם כאלה.

נקודה נוספת נוגעת לאופיים של חסמי כניסה ומשמעותם למדיניות כלכלית. במקרים רבים קיימת רגולציה מיותרת מהסוג עליו הצביע הכלכלן ג'ורג' סטיגלר: כזו שנכתבת על ידי היצרנים הדומיננטיים על מנת לבצר את כוחם. את הרע הזה צריך לראות כדי להלחם בו. אך חסמי כניסה רבים שתארנו כאן אינם כאלו.

חלק מחסמי הכניסה הם טכנולוגיים-אקסוגניים או כלכליים-אנדוגניים וצפויים להגביל מאוד את התחרות, גם אם יוסרו כל חסמי הכניסה הסטיגלראיים. מה ניתן לעשות אז? ככל שיש הסדר כובל כגון קרטל, התערבות של רשות התחרות יכולה לספק מענה. אך מה לגבי כל המפגשים מהסוג השני והשלישי שאינם מפרים את כללי ההגבלים העסקיים כלל? או שאינם מפרים אתם במידה שמאפשרת התערבות מעשית של רשות התחרות?

התשובה תשתנה לפי הנסיבות והפרטים. ככל ששוק אינו מתפקד באופן תחרותי בגלל חסמים טכנולוגיים-אקסוגניים, והוא מספק שירותים קריטיים לציבור, פתרון בית הספר הוא פיקוח מחירים. ככל שהבעיה היא במפגשים מוצלחים מדי מהסוג השלישי, שלגביהם לא מתאפשרת אכיפה הגבלית, לחץ ציבורי בדרך של עידוד חרם צרכנים ואפילו שיימינג יכול לעזור להרתיע את החברות ולרסן את המחירים. וכמובן, במקרים רבים, ההתערבות הכי נכונה היא לא לעשות דבר.

לסיכום: בעיית יוקר המחיה אינה מקשה אחת. במקרים מסויימים היא דורשת מהמדינה לקחת צעד אחורה ולהסיר רגולציה, ובמקרים אחרים היא דווקא דורשת רגולציה משמעותית יותר בדמותן של אכיפה הגבלית או פיקוח מחירים. ויש עוד דברים שיכולים להועיל, כמו חרם צרכני.

השיח ברשתות כמעט לעולם אינו מכיל את המאפיינים השונים הללו, אלא מתנהל כתיבות תהודה. בקרב עדות הימין הכלכלי ידברו בוקר וערב על מלחמה בקבוצות הלחץ ועל הסרת רגולציה. בקרב עדות השמאל ידברו על פיקוח ועל שבירת המונופולים. זו תולדה בלתי נמנעת של ההיבט הפוליטי-אידיאולוגי שקיים בכלכלה, ושלא ניתן להתעלם ממנו.

נשאלתי לאחרונה בטוויטר מדוע חשוב לי כל כך להדגיש שהסרת רגולציה אינה פתרון קסם. מדוע לא להתחיל מצעד המדיניות שהכי קל לממשלה לבצע: לקחת צעד אחורה ולהסיר מכסים ותקנים מיותרים?

התשובה פשוטה: אני כמובן תומך בשיח ענייני ומקצועי ברגולציה ובהסרת כל החסמים שתכליתן סטיגלראית גרידא. אבל שנים של ניסיון מקצועי הביאו אותי לכפור בקלות הבלתי נסבלת בה אנו מתבוננים מבחוץ בענף כלכלי אודותיו איננו יודעים כמעט דבר וחצי דבר, וקובעים במחי מקלדת שהרגולציה בו כולה מזיקה ונובעת אך ורק מקיומן של "קבוצות לחץ".

ישנן סיבות לגיטימיות רבות לרגולציה של פעילות כלכלית, החל מהגנה על הציבור מפני מוצרים לא בטיחותיים ופרסום מטעה, ועד לרצון לגוון את הפעילות הכלכלית במדינה מטעמי פיזור סיכונים ושימור ידע יחודי. חלק מהסוגיות ניתנות לבירור מקצועי, ואיש מקצוע נטול פניות יוכל להעיד בפנינו אם רגולציה מסויימת היא סטיגלראית או לא. במקרים אחרים להחלטה יש משמעויות פוליטיות-חברתיות וקולו של הציבור, ולא רק של המומחים, צריך להשמע.

כל זה דורש דיון נקי כפיים הנעשה בתום לב. הצפת הדיון בנתונים ובאנקדוטות שתומכים בעמדה מסויימת, רק כדי לעשות פניית פרסה ולזלזל בחשיבותם של נתונים ברגע שאינם תואמים את האג'נדה, אינה מהווה דיון בתום לב. התוצאה עלולה להיות אנטיביוטיקה שמשמידה חיידקים מזיקים ביחד עם אורגניזמים מועילים. בין אם פיקוח מחירים נרחב משמאל, או חיסול מוחלט של רגולציה מימין.

השיח האידיאולוגי הזה, עד כמה שהוא לפעמים בוטה ומכוער, חוסה תחת חופש הביטוי. אבל אני כאן כדי להזכיר: הוא אינו מקצועי. הוא אינו מתבסס על עובדות, אלא מעוות אותן. הוא אינו מנסה לפתור בעיות, אלא להבקיע גול.

אני סבור שחלק ניכר מההדהוד של מסרים שטחיים ומגמתיים נעשה על ידי דוברות ודוברים המנסים לסגנל שהם "מבינים בכלכלה", בעודם מסגנלים בעיקר את חוסר נסיונם. ככל שהשיח הכלכלי ברשת בישראל ימשיך להתפתח, אני מאמין שנזכה לנהל דיון טוב יותר, שבו הדרך לסגנל ידע מתבטאת בהפצת ידע.

הדבר החשוב ביותר הוא לזכור שעצם ההתעניינות בכלכלה, עד וכולל לימודים ועיסוק בתחום, אינו מהווה גיוס לצבא אידיאולוגי כזה או אחר. למי שמנסה לעתים לרתום אותי לגדודים שלו אני מזכיר בסבלנות שהצבא היחיד ששירתתי בו הוא צה"ל. ובינתיים, שנה טובה וגמר חתימה טובה!

רוצים להמשיך בשיחה? ניתן להגיב למטה, לעקוב אחרי "על שווקים ותחרות" בטוויטר, להירשם בדף הבית לקבלת רשומות חדשות לתבת המייל, או ליצור קשר.

פורסם ב-26.9.2022, א' בתשרי תשפ"ג. כל הזכויות שמורות לאלון איזנברג Ⓒ2019-2022