אמש פורסם כי משרד הכלכלה שלח לחמש עשרה חברות בשוק המזון דרישה לחשוף נתונים אודות עלויות יצור ורווחיות. על פי הכתבה, דרישת הנתונים ציינה קוי מוצרים ספציפיים בהם החברות האמורות נהנות מנתח שוק נכבד, וכן צויין כי המטרה היא "לבחון את השפעת ריכוזיות זו על מחירי המוצרים המשווקים על ידכם ועל הרווחיות שלכם מאותם מוצרים".
מה טיבה של אותה בדיקה ולאלו צעדים מעשיים היא מבקשת להוביל? פרטים אלו לא נמסרו בכתבה ועל כן אמנע כאן מלחוות דעה על הצעד הקונקרטי הזה. במקום זאת אתייחס בצורה כללית יותר לשאלה: מה אנו עשויים ללמוד מעיון בספרים של מונופול, וכיצד הדבר עשוי לתרום למלחמה ביוקר המחיה?
הבלוג הזה הוא קצת כמו איקאה: נכנסתם כדי לקנות אהיל, ומצאתם את עצמכם משוטטים בנתיב שהוגדר עבורכם על ידי השלטונות. בסיומו תקבלו את האהיל שלכם, אבל רק אחרי שתכירו טוב יותר את הספרות שמאפשרת לייצר את האהיל. השלטונות נאורים ושומרים על הנתיב קצר ותכליתי ככל הניתן.
מבנה, התנהגות, ביצועים. הרעיון של בחינת הקשר בין ריכוזיות לשיעור רווחיות הנזכר במכתב של משרד הכלכלה מתכתב עם ספרות כלכלית ותיקה המכונה Structure-Conduct-Performance. למי שרוצה להכיר יותר את הספרות הזו ואת הסיבות שבעטיין גוועה בשנות השבעים של המאה הקודמת מומלץ לקרוא את הפרק הקלאסי של ריצ'רד שמלנסי בנושא. אני מלמד חטיבה קטנה בנושא בקורס שלי במבנה שווקים למוסמך.
הרעיון הבסיסי מאחרי הספרות הזו נשמע פשוט: לבחון את הקשר האמפירי הסיבתי המוביל מריכוזיות לרווחיות. לכאורה מדובר בסיפור פשוט: האם אין זה ברור שענף ריכוזי יותר יהיה גם רווחי יותר? ריכוזיות גבוהה משמעה שהספקים הגדולים נהנים מנתח שוק דומיננטי וחשופים לתחרות נמוכה. בתנאים אלו נצפה שיוכלו לגבות מחירים גבוהים ולהינות משולי רווח נאים.
טריוויאלי ככל שזה ישמע, זה לא מה שהספרות הזו מצאה. למעשה, היא בעיקר מצאה הרבה רעש. במשך כשלושה עשורים פורסמו מאות מאמרים שבחנו אמפירית את ההשפעה של רמת הריכוזיות על רמת הרווחיות ומצאו שהוא חלש ולא עקבי. שמלנסי מתאר את הסיבות לכשלונה של הספרות הזו בפירוט רב. למטרותינו כאן די להתמקד בשתי נקודות בלבד.
מדידה. שולי הרווח מבטאים את הפער בין המחיר ליחידה לבין העלות הכלכלית הכרוכה ביצור היחידה הזו. אם מכרתי יחידת מוצר בשישה שקלים והעלות ליצור היחידה הינה ארבעה שקלים, הרווח ליחידה הינו שני שקלים, ושולי הרווח מהווים 33 אחוזים מהמחיר. פשוט למדי. אך מה אני צפוי לראות בספרים של החברה? ובכן, כל דבר פרט לנתון הזה.
סביר להניח שנצליח לחלץ מהחברה נתון לגבי המחיר בו הוא מוכרת את המוצר. נוכל למשל לבקש ממנה לדווח לנו את סך המכירות ואת הפדיון הכולל. אם נמכרו מאה יחידות תמורת שש מאות שקלים, נוכל להסיק שהמחיר הממוצע ליחידה היה שישה שקלים. גם אם הממוצע הזה מסתיר הרבה שונות על פני עסקאות שונות שנעשו בהנחות שונות, אפשר לחיות עם זה. אבל כדי לדבר על שולי רווח אני צריך גם לדעת כמה עלה לי לייצר את היחידה, וזה כבר משהו שהרבה יותר קשה לחלץ.
בספרי החברה נמצא דיווח על הוצאות ששולמו בפועל: שכר עבודה, הוצאות על חומרי גלם, פרסום וכו'. מאחר ומרבית החברות מייצרות מגוון מוצרים, לרוב יהיה לנו קשה לדעת איזה חלק מההוצאות הללו לייחס לכל מוצר. איזה חלק מהוצאות האבטחה של המפעל יש לייחס למוצרים שונים המיוצרים בו?
גם אם נניח שלפנינו מקרה פשוט במיוחד בו החברה מייצרת מוצר אחד בלבד, לא תמו תלאותינו. העלויות המדווחות הינן חשבונאיות, אך לשם בחינת הקשר בין ריכוזיות לרווחיות אנו זקוקים לעלות הכלכלית המשקפת את האלטרנטיבה: משבחרתי לנצל את המשאבים שלי כדי לייצר יחידה נוספת של חטיף, ויתרתי על שימושים חליפיים לאותם משאבים, החל מיצור של מוצרים אחרים ועד להשקעת ההון בתמורה לתשואה כזו או אחרת. ניתוח כלכלי מחייב לאמוד את העלות הכלכלית-אלטרנטיבית הזו, אך היא לא מופיעה בספרים.
אם זה לא מספיק, שולי הרווח הרלבנטיים לניתוח כלכלי מבטאים את הפער בין המחיר לבין העלות השולית, קרי, העלות הכרוכה ביצור היחידה האחרונה שמכרנו. בתחרות משוכללת שולי הרווח הם אפס: המחיר משתווה לעלות השולית. בהנתן כח שוק המתבטא בריכוזיות, שולי הרווח יהיו חיוביים וישקפו את החלופות העומדות לרשות הצרכנים (בפרט, שולי הרווח של מונופול הינם ההופכי של גמישות הביקוש מולה הוא ניצב). אך בספרים נוכל לכל היותר ללמוד על העלות הממוצעת על ידי חלוקת סעיפי ההוצאה הכוללים במספר היחידות שיוצרו.
בספרות המבנה-התנהגות-ביצועים הבעיות הללו הוחרפו במידה ניכרת מאחר והנתונים לא הגיעו ברמת החברה הבודדת אלא ברמה של ענף שלם, והניסיון למדוד את הקשר בין ריכוזיות לרווחיות בוצע במדגם של ענפי התעשיה השונים. לפיכך, זה אולי לא מפתיע שלאחר שלושים שנה באו חכמים ואמרו: רעש, רק רעש מצאנו פה. לזאת ניתן להוסיף בעיות רבות במדידת הריכוזיות עצמה עליהן כתבתי בעבר.
סיבתיות כוזבת. בעיה עוד יותר קשה של הספרות הזו היתה שעצם הרעיון של מדידת קשר סיבתי מריכוזיות לרווחיות הינו לקוי במידה רבה. לכאורה, מבנה השוק (קרי, נתחי השוק של החברות השונות) נקבע על ידי גורם חיצוני כלשהו, ואז מבנה השוק בתורו קובע את רמת המחירים והרווחיות. אך זהו תאור לא נכון: נתחי השוק, המחירים והרווח נקבעים כולם ביחד. זעזועים חיצוניים בביקוש הצרכנים, בטכנולוגיית היצור או במחירי התשומות משפיעים גם על הריכוזיות וגם על הרווחיות. לכן מתיחת החץ הסיבתי מריכוזיות לרווחיות הינה בעייתית מאוד גם מבחינה תאורטית וגם מבחינה מעשית-אקונומטרית.
כתוצאה מאתגרים אלו הספרות האמפירית במבנה שווקים מצאה אלטרנטיבות מתודולוגיות להסתמכות ישירה על נתונים חשבונאיים. על זה נספר ביום אחר.
בחזרה לשדה המדיניות. עם כל הכבוד לאתגר האינטלקטואלי של מדידת הקשר בין ריכוזיות לרווחיות, יש לנו סיר לחץ של יוקר מחיה על הכיריים, והרעיון לחייב מונופולים לחשוף את הרווחיות שלהם עולה שוב ושוב בהקשרים שונים. העיתונאי שלמה טייטלבאום פרסם אשתקד טור מעניין ב"כלכליסט" שהציג את התזה המרכזית מאחורי הרעיון שמתן פומביות לשיעורי הרווח של מונופולים יוכל לסייע בהפחתת יוקר המחיה. הטור מציין בין היתר כי זו היתה אחת ההמלצות של ועדת טרכטנברג שקמה על רקע המחאה החברתית ב-2011.
התזה גורסת כי פרסום הרווחיות נועד לספק שקיפות שתפצה על העדר רסן תחרותי בשווקים מונופוליסטיים. לחץ ציבורי הוכח מספר פעמים כאפקטיבי כאשר חברות גדולות שהודיעו על העלאת מחירים חזרו בהן. בשדה התקשורתי חברות נוהגות להסביר את עליית המחירים ככורח הנובע מעליית מחירי התשומות. הן נהנות מפער אינפורמציה ביחס לציבור שכן הנתונים אודות העלויות והרווחיות האמיתית אינם גלויים.
בעוד שחברות ציבוריות נסחרות בבורסה ומחוייבות לדווח למשקיעים אודות רווחיהן, מונופולים פרטיים אינם נדרשים לעשות זאת. במידה והרווחיות האמיתית תיחשף בצורה ברורה יותר בפני הציבור והעיתונות הכלכלית, יהיה קל יותר "לנקב חורים" בנראטיב מאחורי עליית המחירים ולהפוך את הלחץ הציבורי ליעיל יותר.
את התזה הזו ראוי לבחון דרך מספר פילטרים. ראשית, האם סביר שפרסום נתונים חשבונאיים מספרי החברות אכן יביא לשקיפות גדולה יותר? מחילת הארנב המתודולוגית בה טבלנו את בהונותינו לעיל עלולה לערער את בטחוננו בכך. המחשבה שנקבל נתונים שקופים וברורים לגבי שולי הרווח, גם אם הדבר יחוייב בחוק, נראית מעט נאיבית בעולם שבו כל חישוב כזה יערב אינספור הנחות ופרקטיקות חשבונאיות כאלו ואחרות.
בנוסף לכך עולה כאן באפנו ארומה של עקרון גודהארט הקובע שברגע שאנו מנסים לבסס מדיניות על נתון כזה או אחר, הדבר עלול לשנות את משמעותו של הנתון ולעקר אותו מתוכן. בואו נניח שהחברה עצמה יודעת, על אף הקושי המתודולוגי, מהו שיעור הרווחיות על כל מוצר שלה, ושחשיפת הנתון האמיתי הזה אכן תביא לריסון המחירים. הבעיה היא שמרגע שנחייב את החברה לחשוף את הנתון, היא תתחיל למדוד אותו בצורה שונה והוא יאבד את משמעותו המקורית.
דרגות החופש המתודולוגיות בחישוב יאפשרו למונופול להציג נתוני רווחיות שעלולים להיות שונים מאוד מאלו שהיה מחשב לולא חייבו אותו להציג אותם. אם אני צפוי לשיימינג וללחץ רגולטורי, תקשורתי ופוליטי על רקע רווחיות גבוהה, אדאג להסוות אותה על ידי שינוי בהנחות המשמשות לצורך החישוב. יתר על כן, אוכל לשנות לא רק את החישוב, אלא גם את האופן בו אני פועל. למשל, חברה פרטית יכולה לרכוש שירותים ומוצרים במחיר מופקע מחברה אחרת השייכת לבעל השליטה ללא צורך לדווח על כך לציבור. זו דרך להעביר את הרווחיות מכיס אחד לכיס אחר מבלי לוותר על שקל אחד, ומבלי לחשוף את הרווחיות האמיתית בצורה מלאה.
על רקע זה ניתן לפחות להכיר במגבלות הכח של השקיפות המקווה. בנוסף עלינו לזכור שמבנה השוק אינו גורם שנקבע חיצונית אלא הוא בפני עצמו תוצאה של השוק. מבנה שוק מונופוליסטי יכול לנבוע מכשל רגולטורי שיצר חסמי כניסה, או מחדשנות ומהשקעה שגרמה לצרכנים להתאהב במוצר כזה או אחר. התכלית של השקעה בטכנולוגיה, מיתוג ופרסום הוא החיפוש אחר תשואה ראויה להשקעה ובמילים פשוטות: רווח. האם אנו רוצים שחברות ישקיעו את מיטב מרצן בלהסתיר את הרווח הזה, או דווקא ביצירתו?
על רקע זה אני נוטה לייחס סיכוי נמוך לכך שחשיפת נתוני רווחיות תביא לשינוי המקווה ביוקר המחיה. אבל אם נחזור לכותרת של אמש, כלל לא ברור שמטרתו של משרד הכלכלה היא לתת פומביות לנתונים. על פי הכתבה, המשרד מעוניין לבחון את הנתונים האלה תוך התמקדות במקטעי שוק ריכוזיים. במקרה זה ההוכחה תהיה בפודינג: האם הבדיקה תוביל לצעדים שיביאו להקלה ביוקר המחיה, ומה צריכים להיות צעדים אלו.
טוב וראוי שהממשלה תקיים בדיקה של הסיבות ליוקר המחיה ולשם כך היא זקוקה לנתונים. שימוש אחד בנתונים הוא לצורך גיבוש חקיקה להגברת התחרות. כך למשל נחקק ב-2014 חוק קידום התחרות בענף המזון שניסח מחדש את המותר והאסור ביחסים בין הספקים הגדולים לבין הקמעונאים. בין היתר הוגבלה בחוק יכולתם של ספקים גדולים לעסוק בסידור המדף על מנת להפחית את יכולתם להצניע תחליפים זולים למותגים היקרים שלהם.
השבוע התבשרנו כי רשות התחרות הגיעה לסיכום עם ספקים גדולים בענף המזון לפיו יסגרו תיקי החקירה על הפרת סעיפים של חוק המזון בתמורה לתשלום קנסות, וללא הודאה באשמה מצד החברות. ההצדקה לסיכום נבעה מהחסכון במשאבים לרשות. עיקר הביקורת התמקדה בסכום הקנסות שנראה לרבים כצנוע.
בעיני הבעיה כאן היא אחרת. הגבלים עסקיים הם תחום ידע ופרדיגמה מקצועית המשלבת משפט וכלכלה. כאשר מנהלים חקירה עד לתומה מושקעים בה משאבים גדולים אך במסגרתה מתלבנת הסוגיה ונוצרת אינפורמציה. האינפורמציה הזו יכולה להקל על יצירת שיווי משקל טוב יותר שבו החברות והציבור כאחד מפתחים הבנה טובה יותר של דרישות החוק וחשיבותן.
אני לא מעריץ גדול של חוק המזון אבל זה נושא ליום אחר. אם החוק לא מוצלח, יש לשנות אותו או להסיר אותו מספר החוקים. אם הוא חשוב, יש לעמוד על קיומו ולאכוף אותו. זה כמובן לא אומר שאין ערך לפשרות ולחסכון בהתדיינות, אבל יש לקחת בחשבון גם את העלות: שחיקת המהות של החוקים בעיני הציבור והקהילה העסקית.
אחרי שדיברתי בעיקר על מה לא אפקטיבי בעיני, לא אצא ידי חובתי בלי להתייחס בקצרה לדרך הנכונה, בעיני, להתמודד עם יוקר המחיה בישראל העוברת דרך שני מסלולים עיקריים.
המסלול האחד צריך להיות מובל על ידי הממשלה על פי המודל האמריקני. תחת ממשל ביידן בצעה המועצה הלאומית לכלכלה בדיקה יסודית של בעיות תחרותיות בשווקים ונתנה להם מענה באמצעות צו נשיאותי הכולל 72 החלטות מעשיות להפחתת יוקר המחיה. במקבילה הישראלית המועצה תדרש להכין הוראות לביצוע למשרדי הממשלה והצעות חוק שתוגשנה לכנסת.
המסלול השני מתמקד באכיפת חוקי ההגבלים על ידי רשות התחרות. על הרשות להשקיע בכך את עיקר משאביה ולא לחסוך משאבים על אכיפה כדי להתפנות למשימות אחרות כגון כתיבת דו"חות ויעוץ לא מחייב לממשלה. הרשות היא היחידה המוסמכת לאכוף את חוקי ההגבלים ובכך ליצוק לתוכם תוכן. יש בה עובדות ועובדים מסורים ומקצועיים והיא עושה דברים חשובים רבים. אני מסתייג ממתקפות בוטות כנגדה שנשמעות מעת לעת. אך יש לחזק ולמקד אותה על מנת שתוכל לעשות את מה שרק היא מוסמכת לעשות.
רוצים להמשיך בשיחה? ניתן להגיב למטה, לעקוב אחרי "על שווקים ותחרות" בטוויטר, להירשם בדף הבית לקבלת רשומות חדשות לתבת המייל, או ליצור קשר.
פורסם ב-22.5.2023, ב' בסיוון התשפ"ג. כל הזכויות שמורות לאלון איזנברג Ⓒ2019-2023
על שווקים ותחרות: הבלוג של פרופ' אלון איזנברג 