קשה מאוד להתנתק מהמראות והקולות של השביעי באוקטובר וכל מה שבא אחריו. קשה לדבר על עניינים מקצועיים כשהלב כואב וקשה לנו אפילו לדעת מה באמת חווים שותפינו לעבודה.

אבל המלחמה לא תהיה קצרה, גם לא המסע לשיקום המשק והחברה בעקבותיה. מבחינה כלכלית נדרשים שלושה עקרונות על מנת לעבור את המסע בהצלחה: הפעלת המשק בעצימות גבוהה; הסטה יעילה של משאבים תוך חשיבה על היום שאחרי; והעברת המסר הנכון לשווקים.

איך עושים זאת? שאלה קשה. רשימה קצרה זו נועדה לשרטט קוי חשיבה ולהזמין שיח בנושא.

בראשית משבר הקורונה, מתוך מוטיבציה דומה, כתבתי כאן הצעות למדיניות כלכלית בהקשר לוירוס והשלכותיו. אז כמו עכשיו, זו כתיבה תוך כדי תנועה. אין פריבילגיה לחכות לנתונים או לשבת על המדוכה במשך שנים לפני מסקנה ברורה. אבל יש לנו קילומטראז' של חשיבה ועבודה כלכלית וזה הזמן ללחוץ על הדוושה, גם במחיר של טעות.

הפעלת המשק בעצימות גבוהה. המאמץ המלחמתי, כמו גם שיקום האוכלוסיה וחבלי הארץ שנפגעו, ידרשו מהמשק לייצר ולצרוך היקף משמעותי של מוצרים ושירותים, בשעה שחלק ניכר מכח העבודה הרגיל שלו מגוייס למילואים. לפיכך, בניגוד למשבר הקורונה, צו השעה אינו השבתה של סקטורים וישיבה בבית על מנת למנוע הדבקה בוירוס, אלא ההיפך הגמור.

הסטה יעילה של משאבים תוך חשיבה על היום שאחרי. כשביקשנו בקורונה מאנשים לשבת בבית ולא לעבוד, לא היתה שום דרך סבירה לעשות זאת מבלי לסבסד את אותה ישיבה בבית, קרי, נדרשנו לתשלום חל"ת ודמי אבטלה למשך חודשים רבים. סבסוד כזה ללא סייגים נראה שגוי בנסיבות הנוכחיות.

אך הרצון להמנע מסבסוד כזה אף הוא עומד במתח מסויים מול המציאות: בטווח הקצר קיים חוסר איזון משמעותי בין סקטורים. בתחומים מסויימים המשק משווע לעובדים על רקע ביקוש גבוה וגריעת כח העבודה הרגיל בשל גיוס המילואים. תחומים אחרים, כמו רשתות אופנה ועסקים בתחום התיירות, מושבתים. לא בצו ממשלתי, אלא כתולדה של העדר ביקוש.

מתן תמיכה לעצמאים בתחומים הסובלים מפעילות נמוכה, כמו גם דמי אבטלה ראויים לעובדים בתחומים אלו, מתבקשת על מנת למנוע משבר חברתי. לא ניתן לבקש מהציבור להתגייס למילואים מבלי לדאוג לכלכלתה של המשפחה הנשארת מאחור. אבל כאן חשוב יותר ה"איך" מאשר ה"מה": עלינו למצות כל דרך לתת את התמיכה באופן שאינו כובל את כח העבודה למשימות שביצע עד לשישי לאוקטובר.

כאן אנו עומדים בפני דילמה מוכרת. לכאורה, תפקיד הממשלה בזמן משבר הוא להשתמש בכח הפיננסי העצום שלה על מנת "להחליק" את המשבר עבור משקי הבית והעסקים הקטנים. להחזיק אותם מעל המים עד יעבור זעם, על מנת שיוכלו לחזור לפעילותם הכלכלית המקורית בעת המתאימה. ה"מודל הגרמני" לחל"ת הוא דוגמה מוכרת למדיניות כזו. הוא משמר את הקשר בין עובד למעביד תוך סבסוד חלק ניכר של שכרו של העובד, תוך שהלה עובד בהיקף חלקי מאוד, אם בכלל.

מדיניות כזו הגיונית בנסיבות בהן המשבר קצר מועד ואינו מחייב, בפני עצמו, הסטת משאבים על פני תחומים. המשבר שלפנינו, למרבה הצער, אינו כזה.

אם כך, כיצד נסיט את כח העבודה למקומות בהם הוא נדרש? ככלל, ממשלות מתקשות לשמש כ"מתכנן חברתי" שמקצה את כח העבודה באופן יעיל. אך הממשלה יכולה להמנע מצעדים כגון ה"מודל הגרמני" לחל"ת ובכך לאפשר לשוק לעשות את שלו. היא יכולה לשלם דמי אבטלה בגובה 70 אחוז מן השכר הנוכחי לתקופה קצובה ומבלי לכבול את העובד למעסיקו הנוכחי. ככל שהביקוש לעובדים בתחומים אחרים גובר והשכר שיוצע להם יעלה על 70 האחוזים הללו, חלק מהעובדים יוותרו על הישיבה בבית והשוק יקצה אותם, באופן יעיל, למקומות בהם הם נדרשים.

סיבה נוספת לא לכבול את הציבור לעיסוקיו עד לשישי באוקטובר הוא שהמשק ממילא היה על מסלול של התאמה מחדש. שנים של כסף זול הביאו לצמיחה מהירה בתחומים מסויימים שלא כולה התבררה כבת קיימא. בריבית של ארבעה או חמישה אחוזים השוק זקוק לפחות מתווכים ויועצי נדל"ן מאשר בריבית אפסית. כנ"ל לגבי פעילות משאבי אנוש בסטארטאפים שאינם מגייסים. כנ"ל לגבי חלק מסטארטאפים וחברות החלום עצמן.

כל אלו אלו פונקציות חשובות והן תמשכנה לשחק תפקיד קריטי גם בסביבה מאקרו כלכלית אחרת. אבל לא כל מה שהיה כלכלי ב-2021 ימשיך להיות כלכלי בשנים הקרובות.

מעבר להמנעות מכבילת כח העבודה, הממשלה יכולה לבצע פעולה אקטיבית על ידי כניסה לנעליהם של המתנדבות והמתנדבים. עם פרוץ המלחמה נפעמנו למראה התמיכה האזרחית באוכלוסיה שפונתה ובכוחות צה"ל. היתרון של החברה הישראלית הוא בפמיליאריות והמשפחתיות שלה. כך למדנו כולנו מהר מאוד, דרך קבוצת הווטסאפ של המשפחה או של הבניין, היכן קיימים פערים. אך טבעי הוא שמנגנונים לא פורמליים כאלו יפעלו לעיתים מהר וטוב יותר מגוף ממשלתי שאינו נהנה מאותה זמינות של מידע.

אך ככל שהמשבר מתמשך, תהיה זו טעות קשה להמשיך להסתמך על מתנדבים שיתרמו את זמנם או על עסקים שיעניקו את המוצרים והשירותים שלהם בחינם. הממשלה עצמה צריכה להזרים ביקושים למזון, ביגוד, שירותי חינוך ובידור וכל מה שדרוש לצבא ולאוכלוסיה שפונתה. במקום לנסות לנחש מה אנשים צריכים, אפשר לתת להם שוברים שיוכלו לנצל במגוון גדול של בתי עסק במימון ממשלתי.

ההיגיון הכלכלי פשוט: יעיל ונכון יותר לסבסד טיפול שנתי ברכבו של תושב שדרות או של מגוייס למילואים מאשר לשלם דמי אבטלה או חל"ת ליועץ השירות במוסך, שבפני עצמו מהווה איש מקצוע וכדאי להמשיך להפעיל אותו בתחום מומחיותו ולא להסיט אותו לבטלה או לעבודה בה אינה מתמחה.

כמובן שיהיה ניצול לרעה של מנגנונים כאלו, ממש כמו שיהיה ניצול לרעה של דמי אבטלה או חל"ת נדיבים. צו השעה לכלכלניות וכלכלנים במשק ובמשרדי הממשלה הוא לעצב את המדיניות באופן הממזערת את העיוותים, אך מבלי להמנע מתמיכה נחוצה במשק ובחברה.

במידה ונמשיך להתבסס על מתנדבים, נמצא עצמנו במצב אבסורדי בו אנשים מקבלים פיצוי מהמדינה על השבתת העסק שלהם, או דמי אבטלה, בעודם פועלים בשטח על מנת לספק שירותים ומוצרים בחינם רק מכיוון שנוצר העדר ביקוש זמני למרכולתם.

העברת המסר הנכון לשווקים. במהלך משבר הקורונה שמענו רבות שהמשבר הוא הזדמנות. התנאים הפיננסיים הנוחים ששררו אז עודדו רבים לדרוש השקעות עצומות במגוון תחומים והיו אף שטענו שיש לייחס חשיבות מועטה למדדים כגון יחס חוב-תוצר או לעמדתן של סוכנויות דירוג האשראי.

בזמן אמת הבעתי הסתייגות מצורת חשיבה זו. רציתי שהממשלה תשקיע משאבים עצומים בלחימה בוירוס עצמו, וחשבתי שזה לא יותיר לה משאבים רבים למימון חלומות בתנאים פיננסיים שעלולים להחמיר ללא התרעה מוקדמת. טוב שהממשלה אכן לא התפתתה אז להפקרות תקציבית, ושהקולות השאננים נדמו.

אך אז כמו עכשיו, יהיו לנו הוצאות כבדות. האתגר שלנו כאן: כיצד לבצע אותן באופן שגם תומך בפרודוקטיביות של המשק בהמשך הדרך? ככל שנצליח בכך, נהנה גם מאמון רב יותר של שוקי ההון ומהקלה בתנאים הפינסיים בהם אנו לווים.

כיצד לעשות זאת? חשיבת בית הספר אומרת להתייעל ולקצץ במגזר הציבורי. אך התמקדות במטרה זו בלבד עלולה להוות טעות קשה. וחלק מהצעדים הדרושים אף פועלים בכיוון ההפוך.

אם נחבר כמה מהנקודות שראינו למעלה, המשבר שלפנינו אכן מהווה הזדמנות. בארה"ב כמו כאן, המגזר הציבורי התקשה בשנים האחרונות לשמר את כח האדם שלו לנוכח ההזדמנויות הקורצות בחוץ. התעשיות הבטחוניות איבדו מהנדסות ומהנדסים שמאסו בקביעות ורצו שכר וגמישות של היי-טק. משרדי הממשלה ומערכת החינוך איבדו אנשים טובים שלא יכלו להרשות לעצמם לוותר על הזדמנות לתנאי השתכרות טובים בהרבה.

ההתכווצות בהיי-טק הינה עולמית. היא משמעותית מאוד אצלנו כי גם ה"בום" החיובי היה מאוד קיצוני אצלנו. ובשוליו, יש כאן הזדמנות להחזיר חלק מכח האדם המיומן לשירות הציבורי. לצד זאת עלינו לעמוד במאמץ ההצטיידות והבניה מחדש של צבא המילואים ושל ישובי קו העימות. יש לעשות זאת באופן שתומך בפרודוקטיביות של הכלכלה לשנים קדימה. כיצד? אסיים את הרשימה במספר דוגמאות קצרות כקדימון לחשיבה נוספת.

יש לנו צורך לבנות ישובים שלמים מחדש לצד חברות בניה שמושבתות בין היתר בשל מחסור בעובדים. ניתן לצאת במהירות למכרזים לבניה מחדש. להגדיל את התקנים ולשפר את התנאים במחלקות ההנדסה המאשרות תכניות בניה ברחבי הארץ. לסבסד השקעות של חברות בניה בטכנולוגיה שתחסוך בכח האדם שאינו זמין. כך נסיים את המשבר עם ענף בניה מודרני ויעיל יותר, וגם עם ישובים לתפארת. לבנות שכונות קראווילות שישמשו כעת את המפונים, ובעתיד יהוו פתרון שכירות מסובסד שיקל מעט על הלחץ על זוגות צעירים לרכוש דירה עד לשיפור במצב הפיננסי. ועוד ועוד.

שני דברים הם אין סופיים: היקום, והיכולת לחלום ולהמציא דברים שמישהו אחר יצטרך לבצע אותם. צניעות היא צו השעה. לא כל מה שכתבתי כאן מעשי. אבל אני מקווה שנוכל לשוחח יותר על הדברים האלה ופחות על הדברים הקשים שאין לנו דרך לשנות.

נסיים בחיבוק גדול לסטודנטיות ולסטודנטים שלנו במילואים. אנחנו מחכים לכם (ובניגוד לתדמית של שנה א' בכלכלה, זה לא איום אלא הבטחה).

רוצים להמשיך בשיחה? ניתן להגיב למטה, לעקוב אחרי "על שווקים ותחרות" בטוויטר, להירשם בדף הבית לקבלת רשומות חדשות לתבת המייל, או ליצור קשר.

פורסם ב-2.11.2023, י"ח בחשוון התשפ"ד. עם ישראל חי. כל הזכויות שמורות לאלון איזנברג Ⓒ2019-2023