קטגוריה: כללי

כל מה שלא רציתם לדעת על קשרים אנכיים

אחת התופעות הנפוצות והמסקרנות ביותר בכלכלה נוגעת לקשרים בין ספק ללקוח. כאשר הלקוח אינו הצרכן הסופי, אנחנו מתייחסים לקשר הזה כ"קשר אנכי."

מושג זה מעניק נופך גרפי לשרשראות האספקה. כך למשל המחצבה בה כורים את החצץ נמצאת "במעלה הזרם." היא מוכרת את החצץ למפעל המייצר בטון, שבתורו מוכר את הבטון לקבלנים. הללו בונים מבנה ומוסרים אותו לידי הצרכן הסופי, למשל רשות מקומית או אדם פרטי שרכש דירה. הקשר בין המחצבה למפעל הבטון, כמו גם בין מפעל הבטון לקבלן מהווים קשרים אנכיים.

כאשר אותה חברה פועלת במספר רמות של השרשרת, למשל, מחזיקה גם במחצבה וגם במפעל בטון, אנו מכנים זאת "אינטגרציה אנכית." עסקה בה אני רוכש ספק או לקוח שלי מכונה "מיזוג אנכי." כאשר אני חותם על חוזה עם ספק המגדיר בפשטות את המחיר שאשלם לו ליחידה (למשל, 100 שקלים לבאלת חצץ), אין לנו שם מיוחד לזה. כאשר החוזה מורכב יותר, אנחנו קוראים לו "הסדר אנכי."

האם מדובר שוב בנטיה שלנו להמציא שמות מורכבים לדברים פשוטים כדי שנרגיש חשובים? כמובן. אבל למען האמת, כל המושגים שהוזכרו כאן מעוררים סוגיות בוערות חדשות לבקרים. האם נכון להפריד בין חברות ביטוח לסוכנויות ביטוח (דהמרקר, אפריל 2024)? האם רכישה של רשת קמעונאית כשופרסל על ידי חברת מזון גדולה כויליפוד תקדם תחרות, או תפגע בה (כלכליסט, ינואר 2024)? האם ראוי לאפשר לספק גדול לציין "מחיר מומלץ לצרכן" או אף להכתיב את המחיר שיגבה קמעונאי מצרכן סופי (רשות התחרות, פברואר 2023)? האם היחסים המסחריים בין אפל למפתחי האפליקציות ובפרט, העמלה בת 30 האחוזים שגבתה מהם, מבטאים ניצול לרעה של כח שוק (גלובס, נובמבר 2020)?

אפשר להמשיך עם זה, אבל אני מקווה שהשתכנענו כי כלכלה "אנכית" פוגשת אותנו בכל אשר נפנה. נעשה קצת סדר בבלגן.

אסכולת שיקאגו. לאנשים בגילי, המושג הזה מעלה זכרונות של כיוון שעון מעורר לשתיים בלילה כדי לקום ולראות את ג'ורדן, פיפן והוראס גרנט מתכתשים עם הניקס בגמר המזרח. אבל בכלכלה מתייחס מושג זה לפרדיגמת חשיבה המדגימה את יעילותם של השווקים באמצעות מידול כלכלי תאורטי.

בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת עבדה אסכולה זו קשה כדי להדוף חשדות וחששות כלפי הסדרים אנכיים. למשל, כאשר אני רוכש ספק המוכר לי חומרי גלם, עלול להתעורר חשש שאני עושה זאת כדי להגביל את גישתם של מתחרי לחומרי הגלם וכך לדחוק אותם מן השוק.

אסכולת שיקאגו ניגשה לסוגיה מזוית אנליטית וכתבה מודלים שבהם אינטגרציה אנכית לא צפויה לפגוע בתחרות מאחר ולרוכש לא יהיה תמריץ לעשות זאת. האינטואיציה הבסיסית היא שברגע שאני מחזיק בספק, יש לי תמריץ למכור באמצעותו כמות גדולה יחסית. הגבלת התחרות "במורד הזרם" תביא למחירים גבוהים יותר שם, למכירות נמוכות יותר של המוצר הסופי, ולביקוש נמוך יותר לחומר הגלם שאני מספק.

אם רכישת הספק לא מאפשרת לי לפגוע בתחרות באופן רווחי, מדוע שארכוש אותו בכלל? ההסבר היחידי שנותר הוא שהמיזוג מאפשר לנו לפעול באופן יעיל יותר ביחד. אמנם, אין לכאורה הכרח לרכוש את הספק כדי לעבוד איתו בצורה יעילה יותר. את אותו שיתוף פעולה ניתן, אולי, להשיג באמצעות חוזה שיחתם בינינו. אך מאחר וקשה לכתוב חוזה שמתייחס מראש לכל האפשרויות והסיטואציות, יתכן שיעיל יותר שממש נתמזג וכך יהיה לנו קל יותר להתמודד עם הפתעות ולבצע התאמות מבלי צורך לפתוח חוזים מחדש.

בקליפת אגוז, זוהי גישת שיקאגו למיזוגים אנכיים. הם לא מסייעים לפגוע בתחרות, ולכן ההסבר היחידי לקיומם חייב להיות שהם מאפשרים פעילות יעילה יותר, מפחיתים עלויות ומיטיבים עם הצרכנים. גם הסדרים אנכיים נוספים בין ספק ללקוח, דוגמת הכתבת מחיר סופי לצרכן, או הסדרי זכיינות, מוסברים על ידי אסכולת שיקאגו באופן דומה: הם מהווים פתרון של השוק החופשי למקור כלשהו של חוסר יעילות (ובפרט, בעיית "המרווח הכפול" שעוד נחזור אליה), ואל לנו להתערב בנושא.

הספרות הזו לא נכתבה בחלל ריק. עמדנו כאן בעבר על העובדה שאכיפת ההגבלים בארה"ב של שנות השישים והשבעים היתה נוקשה מאוד ולרוב הניחה שחברות גדולות הן בעיה. אז או שנפרק אותן, או שלא ניתן להן להפוך לגדולות, או שנצר את צעדיהן ונאסור עליהן, למשל, להכתיב לקמעונאי את המחיר לצרכן, או להתנות רכישת מוצר אחד ברכישת מוצר אחר.

הגישה הרגולטורית הקשוחה הזו לא גובתה בשעתו בניתוח כלכלי עקבי ולכן נראתה יותר כרפלקס אידיאולוגי. לאסכולת שיקאגו היה תפקיד חשוב: היא דרשה ממי שביקש להצר את צעדיהן של חברות גדולות להסביר בצורה טובה יותר מדוע הדבר נחוץ.

בואכה שנות התשעים של המאה הקודמת, נמצאו הסברים כאלו. הם הגיעו מאותו מגרש משחקים, קרי, מתוך מודלים כלכליים תאורטיים. אך הפעם, המודלים התמקדו באפיון תנאים שבהתקיימם עלול מיזוג אנכי, או הסדרים אנכיים אחרים, לפגוע בתחרות וברווחה.

ספרות חדשה זו לא הראתה שהמודלים של אסכולת שיקאגו היו שגויים אלא פשוט העשירה את ארסנל המודלים וההנחות שאיתם אנחנו יכולים לנתח סיטואציה ספציפית בשוק נתון. ככל שבשוק זה מתקיימים תנאים הדומים להנחות של אסכולת שיקאגו, נסיק שאל לנו להתערב בשוק. במקרים אחרים, נסיק שהתנאים בשוק דומים דווקא יותר להנחות של המודלים שמצביעים על חשש תחרותי, ואז נבדוק יותר לעומק את האפשרות להתערב.

סקירה נרחבת של הספרות הזו תעמיס הרבה יותר מדי על רשימת בלוג אחת. ברשימות הבאות, בלי נדר, אנסה לסקור מספר נדבכים מתוכה שישפכו אור על סוגיות מדיניות עדכניות. בפרט, נסביר מהי בעיית "המרווח הכפול" ואת הספרות הענפה שהתפתחה סביבה.

את הרשימה הנוכחית אחתום בסוגיה ספציפית: החשיבה המתפתחת ביחס לפרקטיקת ה"קשירה" של מספר מוצרים על ידי ספק המחזיר בכח מונופוליסטי באחד מהם.

המודל במאמר אודותיו אכתוב כאן לא מתייחס ספציפית להיבט האנכי אלא מתאר מכירה ישירה לצרכן. אך מאחר ובעולם האמיתי ה"קשירה" מתבצעת במקרים רבים מול לקוח במורד הזרם (מקרים ידועים שהגיעו לבתי המשפט בארה"ב כללו למשל את הדרישה לרכוש מכונות ליצור נעליים יחד עם מכונות נוספות, או זכויות לשידור מספר סרטים יחדיו), ובשל הזיקה ההדוקה לרנסנס של שנות התשעים שתואר לעיל, אכתוב עליו כאן בכל זאת.

ווינסטון הידוע גם כ-W מ-MWG. מייקל ווינסטון הוא שם הנישא בהדרת כבוד. תקצר היריעה לתאר את ריבוי התחומים להם תרם בכתיבתו. לצד זאת, עבור קבוצה מסויימת של אנשים שנסיבות החיים הובילו אותם לחבוש את ספסלי התואר השני בכלכלה ומעלה, הוא זכור בעיקר בזכות ספר הלימוד שתמונתו מופיעה כאן למטה.

מי לא מצא עצמו מדפדף ביאוש בקרוב לאלף העמודים המוחזקים בין כריכותיו, או מפיל את הספר האימתני על האצבע הקטנה של הרגל להגברת האפקט. אבל היום נספר כאן בקיצור על עבודה שפרסם ווינסטון ב-AER ב-1990 ואתגרה את "חשיבת שיקאגו" בסוגיית קשירת המוצרים.

**העותק שלי מספר המופת של מס-כולל, ווינסטון וגרין. כל קמט בכריכה בא יחד עם אחד במצח. צילום: אלון איזנברג**

נניח שאני מוכר גלידה, בה אני מחזיק בכח מונופוליסטי. בנוסף אני פועל גם בשוק החטיפים, אך שם אני אחד מני יצרנים רבים הפועלים בשוק תחרותי. במצב המוצא אני מוכר את שני המוצרים בנפרד, אך כעת אני שוקל למכור את הגלידה רק כ"חבילה" הכוללת גם את החטיף. האם הדבר יאפשר לי למנף את כח השוק שיש לי בתחום הגלידה לתחום נוסף, קרי, שוק החטיפים?

תשובת שיקאגו לנושא שלילית וחדה: ממונופול אחד אפשר להינות פעם אחת. ככל שהמוצרים בלתי תלויים (כלומר, הצרכן אינו מפיק תועלת מיוחדת מלצרוך אותם ביחד), הנכונות הכוללת לשלם על ה"חבילה" זהה לסכימת הנכונות לשלם על כל מוצר בנפרד. אם אני מוכן לשלם לכל היותר 10 שקלים על גלידה ולכל היותר שלושה שקלים על החטיף, אז אני מוכן לשלם בסך הכל 13 שקלים על החבילה שכוללת את שניהם. הקשירה לא תאפשר לי לגבות יותר על החטיף מבלי להפחית בהתאם את מחיר הגלידה.

אם המוצרים משלימים, כלומר, הצרכן מפיק תועלת מיוחדת מלצרוך אותם ביחד, שוב לא משתלם לספק להגביל את התחרות בשוק החטיפים. כדאי לו שהחטיף ימשיך להמכר במחיר נמוך ובכמות נכבדת בשוק התחרותי, שכן אנשים אוהבים לאכול גלידה ביחד עם החטיף. כאשר נמכרים הרבה חטיפים, נמכרות גם הרבה גלידות, והללו מניבות לו רווח מונופוליסטי.

הניתוח של ווינסטון לא חשף כשל בחשיבה הזו, אלא הרחיב את היריעה כדי לדון בסיטואציות נוספות. במודלים של שיקאגו, שוק החטיפים היה תחרותי ולא היתה לי, כמונופוליסט הגלידה, אפשרות להשפיע על מבנה השוק הזה.

נניח כעת, לחילופין, שאני אמנם פוגש תחרות בשוק החטיפים, אך לא מדובר בתחרות עזה אלא, נניח, במתחרה אחד המתמודד איתי בשוק זה. נניח בנוסף כי קיימות עלויות קבועות משמעותיות ביצור החטיף. למשל, נניח שכדי לפעול בענף החטיפים צריך לשלם הוצאות גבוהות מאוד על תפעול מכונות, שיווק ופרסום.

במצב זה קשירת המכירה של גלידה וחטיף ביחד על ידי מונופוליסט הגלידה עשויה לאפשר לו להשתלט על שני השווקים גם יחד. ככל שאצליח להוריד את המכירות של המתחרה שלי בתחום החטיפים מתחת לנקודת האיזון שמאפשרת לו לכסות את העלויות הקבועות, הוא יאלץ לוותר על הפעילות בשוק החטיפים וכך אני אוותר לבדי בשני השווקים. כך ממונופול אחד יצאו שניים – קסם.

אבל זה לא כל כך פשוט. ווינסטון מנתח מקרים שונים ומראה שלא תמיד האסטרטגיה של דחיקת המתחרה מהשוק באמצעות קשירה תהיה כדאית, או מעשית. דחיקת המתחרה הופכת מעשית יותר כאשר יש לי יכולת להתחייב מראש, באופן אמין, למכור את הגלידה והחטיף ביחד. במצב זה, הדרך היחידה שלי למקסם רווח תהיה למכור כמות משמעותית מהחבילה, ולנגוס באופן משמעותי במכירות החטיפים של המתחרה שלי. במצב זה, המתחרה מבין זאת מראש ומחליט לא לפעול בשוק. התחייבות אסטרטגית כזו יכולה להיות מושגת, למשל, בצורה טכנולוגית, על ידי עיצוב שלא יאפשר למכור את שני המוצרים בנפרד.

הניתוח של ווינסטון עשיר מאוד ומספק הרבה חומר למחשבה. בעוד שהמודלים של שיקאגו היוו כתב הגנה גורף ל"קשירה" בידי מונופוליסט, העבודה של ווינסטון אינה מהווה כתב אישום גורף. הוא מראה, למשל, שגם אם אדחק את המתחרה מהשוק, זה לא תמיד בהכרח יפגע ברווחה. ובעיקר, הוא מתאר סיטואציות מסויימות בהן סביר יותר ופחות שמאחורי הקשירה עומדת מוטיבציה לדחוק מתחרים.

ברמה המעשית, עבודות כאלו מדגימות את הערך העצום של תאוריה כלכלית בעיצוב מדיניות כלכלית. בעידן הדאטה הנוטף מכל עבר קל לפעמים לשכוח את זה. אם ארצה מחר לחשוב האם קשירה מסויימת של מוצר בידי מונופוליסט יוצרת בעיה תחרותית, העבודות של שיקאגו ווינסטון משלימות זו את זו ואומרות לי אלו נתונים ומידע לאסוף. עלי לנסות להבין: עד כמה השוק של המוצר הנקשר תחרותי; עד כמה קיימות בו עלויות קבועות משמעותיות; ועד כמה יש למונופוליסט יכולת להתחייב באופן אמין לקשירה.

הרנסנס האמפירי בכלכלה מבורך, אבל חלק מהשיווק שלו מלווה במסר המקל ראש בתרומתה של התאוריה. ככל שהמסר הזה נקלט, אנו עלולים להתכנס למצב בו תחום הכלכלה מייצר רצף של עובדות אמפיריות מבלי לקשור ביניהן ומבלי שתהיינה מונחות על ידי בסיס תאורטי חזק. תחומים כאלו נידונים לגלות שוב ושוב את אותן עובדות, או לסיים עם רשימת מכולת של אנקדוטות. כמו הקלידים השחורים והלבנים בפסנתר בשיר הדביק ההוא, גם התאוריה והאמפיריקה נשמעות טוב יותר כאשר צורכים אותן ביחד ומפיקים מכל אחת מהן את מה שהיא יודעת לתת.

ולא נסיים בלי עוד נקודה ביקורתית. תארנו כאן תהליך יפה שבו ארסנל המודלים הכלכליים מתעצם והדבר תורם לעיצוב מדיניות כלכלית. בפועל, על אף שאסכולת שיקאגו החלה לאבד גובה בספרות הכלכלית בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, השפעתה על המדיניות היתה עצומה למשך עשורים קדימה והיא הניעה את המטוטלת לכיוון בו, לדעת רבים, נהיה קשה עד בלתי אפשרי להתערב בשוק. קולות ביקורתיים רבים טוענים כי שימוש במודלים כלכליים בלבד בהקשר למדיניות תחרות הינו מוגבל, שכן הללו מתמקדים ברווחת הצרכנים אבל לא בשאלות שקשה יותר לנתח במסגרת מודלים כאלו. למשל, השפעתן של חברות גדולות על הדמוקרטיה והחברה.

המסקנה המתבקשת היא שעלינו לדרוש ניתוח סדור של סוגיות כלכליות, העובר דרך מודלים כלכליים. אבל לעולם אל לנו להניח שלדיסציפלינה שלנו יש את כל התשובות. בתוך הבית ומחוצה לו, הקשבה והפריה עם אפיקי חשיבה מתחרים היא נכס.

רוצים להמשיך בשיחה? ניתן להגיב למטה, לעקוב אחרי "על שווקים ותחרות" בטוויטר, להירשם בדף הבית לקבלת רשומות חדשות לתבת המייל, או ליצור קשר.

מבוא לכלכלת מלחמה ב': מסחר בינלאומי

8 תשובות

מסחר בינלאומי משפר רווחה. קשה לכתוב מודל כלכלי שלא מוביל לתוצאה כזו. אבל כפי שמעיר ומאיר צבי שלם ("המדע בסדר ובבלגן", אלכסון), מודל נוטה להאיר פלח מסויים של המציאות, בעודו מחשיך פלחים אחרים ממנה.

שני פרסומים שונים ברשת X ביממה האחרונה מאירים שני פלחים שונים של המסחר בין מדינות המערב לבין סין. הראשון, של פרופ' לארי סאמרס מהרווארד, מאיר את הצד המוכר: חסמי סחר מייקרים סחורות ושירותים ופוגעים ברווחה ובמשקי הבית. סאמרס מפנה למחקר של מכון פטרסון לכלכלה בינלאומית אודות מלחמת הסחר שניהל ממשל טראמפ נגד סין. המחקר מייחס למלחמת הסחר תרומה של 1.3 נקודות אחוז לאינפלציה, אפקט לא מבוטל.

הפרסום השני מגיע מפרופ' בן מול מ-LSE. מול חבר לשישה שותפים (בקי, הינץ, שולריק, תטי, וונר ויאנג) לכתיבת עבודה עדכנית המנתחת תרחיש היפותטי בו בו כלכלת גרמניה נאלצת להגמל בן לילה ממסחר עם סין עקב משבר גאופוליטי. הכותבים מניחים כי בתרחיש כזה המסחר הבנלאומי יתבצע בעיקר בתוך שלושה גושים: גוש המערב, הגוש של סין ובנות בריתה, והגוש הניטרלי. הם מסיקים כי הפגיעה בכלכלת גרמניה תהיה חמורה, גם אם כי לא קטסטרופלית. אובדן הרווחה כאחוז מההוצאה הלאומית יהיה כחמישה אחוזים בחודשים הראשונים, ארבעה אחוז בשנה הראשונה, ויתכנס לאובדן פרמננטי של בין אחוז לשני אחוזים.

לכאורה שני הפרסומים מעידים על מסקנת מדיניות דומה: מסחר בינלאומי הינו קריטי לרווחה, ואובדנו יסב לכלכלות המערב נזק עצום. אך מול ושותפיו רוצים הפעם להעביר מסר מורכב יותר. הם טוענים כי הניתוח שלהם מספק רציונל להפחתה הדרגתית של התלות במסחר עם סין. את העלויות של ההפחתה ההדרגתית הזו הם מציגים כפוליסת ביטוח כנגד הסיכון לגמילה פתאומית, על נזקיה החמורים.

העקרון הכלכלי המנחה אותם הוא שארגון מחדש של תהליכי יצור ושרשראות אספקה לוקח זמן. ישנם הקשרים בהם ניתן לעבור בקלות ובמהירות לספק חלופי. אך במקרים רבים איתור של ספקים כאלו לוקח זמן, והוא דורש גם ארגון מחדש של תהליכי עבודה ויצור פנימיים. הפחתה יזומה והדרגתית של התלות בספק דומיננטי שעל הקשר עמו מרחפת עננה מאפשרת זמן לביצוע מוצלח יותר של התהליכים הללו, ובעלות כוללת נמוכה יותר.

יחד עם זאת, פעולה הדרגתית כזו דורשת מאיתנו לפעול בצורה תת-אופטימלית מבחינת שיקולי הטווח הקצר. ככל שסין נהנית מיתרון יחסי ביצור סחורות ושירותים, אנחנו בעצם נדרשים כאן לרכוש אותם מספקים שאין להם יתרון יחסי כזה, ובמחיר גבוה יותר, תוך כדי תהליכי התאמה שאינם טריוויאליים. כל זאת כאשר טרם התרחש משבר המונע מאיתנו לרכוש הכל מהספק בעל היתרון היחסי. לא דרישה טריוויאלית.

מה קורה כאן? האם מדובר בהתנגשות אינטר-גלקטית בין סאמרס, המייצג את רציונל היתרון היחסי, לבין מול, המייצג חשיבה אוונגרדית ואנטי-ממסדית הקוראת לטפח, במצבים מסויימים ובמידה מסויימת, את החסרון היחסי?

ממש לא. שני הכלכלנים הבכירים הללו מתבססים על מתודות סטנדרטיות ונסמכים על מודלים אנליטיים. לרוב נטען כי התבססות על מודלים מתמטיים-כמותיים כופה עלינו חשיבה אחידה ומגמתית. אך הביקורת הזו מופרזת: ניתן להשתמש באותו מודל כדי להסביר מהם היתרונות של מסחר בינלאומי, מהו הנזק שנגרם מעצירתו, ומהן העלויות והתועלות של מגבלות הדרגתיות עליו כאמצעי של ביטוח.

צוואר הבקבוק, לפיכך, אינו המתודה אלא השימוש בה במסגרת הדיון הציבורי. העושר המחשבתי שנובע מהמתודה המקצועית לרוב אינו בא לידי ביטוי בדיון הציבורי המתנהל במגרש פוליטי רווי אינטרסים.

מלחמת הסחר של ממשל טראמפ שירתה אינטרסים צרים של יצרנים מקומיים שלא היססו להפעיל את הלובי שלהם כדי לתמוך בה. כלכלניות וכלכלנים רבים ראו חובה לעצמם, ובצדק, לשמש כחומת מגן בפני לחצים כאלו. לשם כך נדרשת לכאורה אחידות שורות: על המקצוע להביע תמיכה בלתי מסוייגת בהסרת חסמי סחר והתנגדות נחרצת להגבלת הסחר. בלי גמגום ובלי התחכמויות.

לפני כשלוש שנים העליתי כאן רשימה שהבהירה את החשיבות של הסחר ושל היתרון היחסי, אך הצביעה על סיטואציות בהן יש רציונל כלכלי לסטות מעקרונות אלו, ובפרט את עקרון הביטוח כנגד זעזועים. קיבלתי הרבה תגובות יפות אך גם ביקורת: אין טעם לדון עם הציבור בנושאים המורכבים הללו, שכן הציבור בכלל לא מבין מה זה יתרון יחסי והדיון רק יפריע למטרה של בלימת האינטרסים הצרים.

על פי צורת חשיבה זו המסר של המקצוע לציבור צריך להיות ברור: אם נסביר לך, מה זה יועיל? תעשה מה שהמומחים אומרים, אליפלט.

עמדה זו מותירה את הציבור הרחב במבוכה מסויימת, ולא רק בהקשרים כלכליים. מצד אחד, אנחנו רוצים להקשיב למומחים, ואוי לה לחברה שלא מקשיבה למומחים שלה. לציבור הרחב אין לרוב את הכלים, הקשב או הזמן כדי לגבש עמדה מנומקת, והקשבה למומחים נוסכת בטחון וגם מגדילה את הסיכוי לקבל החלטות טובות.

מצד שני, היכולת להקשיב למומחים תלויה גם באופן בו המומחים מבטאים את עמדתם. אליפלט לא למד כלכלה אך הוא יודע לבצע עדכון בייסיאני. ככל שמומחים מתבטאים באופן ממוקד וספציפי יותר, גוברת האמונה שכל אחד מהם הגיע למסקנה שלו על בסיס ניתוח עצמאי ובלתי תלוי. במצב זה, ככל שיותר מומחים תומכים בעמדה מסויימת, יש סיכוי גבוה יותר שהיא נכונה. מנגד, ככל שעמדת המקצוע אחידה ופסקנית יותר, לציבור אולי קל יותר להבין אותה – אך הוא גם מייחס לה משקל נמוך יותר. היא מצטיירת יותר כציפוף שורות אידיאולוגי, ופחות כביטוי למספר רב של סיגנלים בלתי תלויים.

כלכלניות וכלכלנים בארה"ב הביעו דחיה מוחלטת ביחס למלחמת הסחר של טראמפ. כלכלנים בבריטניה הביעו דחיה מוחלטת של רעיון הברקסיט. היתה לכך חשיבות במסגרת הדיון הציבורי, וגם הרבה טעמים מנומקים. אך הציבור לא הלך איתם.

מכאן יכולים אנשי המקצוע להסיק, אולי, שהציבור באמת לא מבין כלום ושאין טעם לדבר איתו אלא רק מעל ראשו, ובווליום גובר שנועד לגבור על זה של בעלי האינטרסים הפרטיים והפוליטיקאים הפופוליסטיים. בדיון כזה עדיף לדרוש לבטל את כל חסמי הסחר. ממילא זה רק חלק מכיפוף ידיים ועדיף לא לוותר לצד השני על מילימטר אם לא חייבים.

אני מקווה שתמצא דרך טובה יותר לנהל את הדיון בפתיחות הכלכלה למסחר בינלאומי, אצלנו ובעולם הרחב. הדבר נכון במיוחד בכל הנוגע למדיניות כלכלית ביום שאחרי, ותוך כדי, מלחמת השביעי באוקטובר.

גם בשיגרה אנחנו נדרשים לדיון שמאזן בין יתרונות הסחר נטול המגבלות, לבין הצורך לבטח כנגד סיכוניו. דיון שמגדיר יכולות קריטיות ועצמאיות שעל המשק המקומי לטפח ולשמר על אף העדר יתרון יחסי, מבלי לתת צ'ק פתוח לשלל תביעות סקטוריאליות להגנה על יצור מקומי מטעמים זרים.

לדיון כזה צריכים אנשי המקצוע להגיע לא כשחקנים בקבוצה מסויימת שמטרתם להביס את הצד השני, אלא כיועצים שמנסים לסייע ללקוח, הוא הציבור. ככל שהיועץ קשוב יותר למטרות שהציבור מבקש לקדם ולנושאים שמטרידים אותו, כך הציבור יהיה קשוב יותר ליועץ, ויהיה קל יותר ליועץ לחשוף לעיני הציבור את הניצול הציני שמבקשים בעלי אינטרסים פרטיים לבצע.

ההחרפה בסיכונים הגיאופוליטיים הגלובליים גורמת לכך שהדיון הזה אינו מנת חלקנו בלבד, והוא מתנהל במדינות רבות. כפי שראינו, הוא מוביל לחשיבה מורכבת ולא בינארית. כדאי שניקח חלק בדיון הזה, גם אם קשה לתווך חשיבה מתפתחת ודינמית.

מבוא לכלכלת מלחמה א'

כתיבת תגובה

קשה מאוד להתנתק מהמראות והקולות של השביעי באוקטובר וכל מה שבא אחריו. קשה לדבר על עניינים מקצועיים כשהלב כואב וקשה לנו אפילו לדעת מה באמת חווים שותפינו לעבודה.

אבל המלחמה לא תהיה קצרה, גם לא המסע לשיקום המשק והחברה בעקבותיה. מבחינה כלכלית נדרשים שלושה עקרונות על מנת לעבור את המסע בהצלחה: הפעלת המשק בעצימות גבוהה; הסטה יעילה של משאבים תוך חשיבה על היום שאחרי; והעברת המסר הנכון לשווקים.

איך עושים זאת? שאלה קשה. רשימה קצרה זו נועדה לשרטט קוי חשיבה ולהזמין שיח בנושא.

בראשית משבר הקורונה, מתוך מוטיבציה דומה, כתבתי כאן הצעות למדיניות כלכלית בהקשר לוירוס והשלכותיו. אז כמו עכשיו, זו כתיבה תוך כדי תנועה. אין פריבילגיה לחכות לנתונים או לשבת על המדוכה במשך שנים לפני מסקנה ברורה. אבל יש לנו קילומטראז' של חשיבה ועבודה כלכלית וזה הזמן ללחוץ על הדוושה, גם במחיר של טעות.

הפעלת המשק בעצימות גבוהה. המאמץ המלחמתי, כמו גם שיקום האוכלוסיה וחבלי הארץ שנפגעו, ידרשו מהמשק לייצר ולצרוך היקף משמעותי של מוצרים ושירותים, בשעה שחלק ניכר מכח העבודה הרגיל שלו מגוייס למילואים. לפיכך, בניגוד למשבר הקורונה, צו השעה אינו השבתה של סקטורים וישיבה בבית על מנת למנוע הדבקה בוירוס, אלא ההיפך הגמור.

הסטה יעילה של משאבים תוך חשיבה על היום שאחרי. כשביקשנו בקורונה מאנשים לשבת בבית ולא לעבוד, לא היתה שום דרך סבירה לעשות זאת מבלי לסבסד את אותה ישיבה בבית, קרי, נדרשנו לתשלום חל"ת ודמי אבטלה למשך חודשים רבים. סבסוד כזה ללא סייגים נראה שגוי בנסיבות הנוכחיות.

אך הרצון להמנע מסבסוד כזה אף הוא עומד במתח מסויים מול המציאות: בטווח הקצר קיים חוסר איזון משמעותי בין סקטורים. בתחומים מסויימים המשק משווע לעובדים על רקע ביקוש גבוה וגריעת כח העבודה הרגיל בשל גיוס המילואים. תחומים אחרים, כמו רשתות אופנה ועסקים בתחום התיירות, מושבתים. לא בצו ממשלתי, אלא כתולדה של העדר ביקוש.

מתן תמיכה לעצמאים בתחומים הסובלים מפעילות נמוכה, כמו גם דמי אבטלה ראויים לעובדים בתחומים אלו, מתבקשת על מנת למנוע משבר חברתי. לא ניתן לבקש מהציבור להתגייס למילואים מבלי לדאוג לכלכלתה של המשפחה הנשארת מאחור. אבל כאן חשוב יותר ה"איך" מאשר ה"מה": עלינו למצות כל דרך לתת את התמיכה באופן שאינו כובל את כח העבודה למשימות שביצע עד לשישי לאוקטובר.

כאן אנו עומדים בפני דילמה מוכרת. לכאורה, תפקיד הממשלה בזמן משבר הוא להשתמש בכח הפיננסי העצום שלה על מנת "להחליק" את המשבר עבור משקי הבית והעסקים הקטנים. להחזיק אותם מעל המים עד יעבור זעם, על מנת שיוכלו לחזור לפעילותם הכלכלית המקורית בעת המתאימה. ה"מודל הגרמני" לחל"ת הוא דוגמה מוכרת למדיניות כזו. הוא משמר את הקשר בין עובד למעביד תוך סבסוד חלק ניכר של שכרו של העובד, תוך שהלה עובד בהיקף חלקי מאוד, אם בכלל.

מדיניות כזו הגיונית בנסיבות בהן המשבר קצר מועד ואינו מחייב, בפני עצמו, הסטת משאבים על פני תחומים. המשבר שלפנינו, למרבה הצער, אינו כזה.

אם כך, כיצד נסיט את כח העבודה למקומות בהם הוא נדרש? ככלל, ממשלות מתקשות לשמש כ"מתכנן חברתי" שמקצה את כח העבודה באופן יעיל. אך הממשלה יכולה להמנע מצעדים כגון ה"מודל הגרמני" לחל"ת ובכך לאפשר לשוק לעשות את שלו. היא יכולה לשלם דמי אבטלה בגובה 70 אחוז מן השכר הנוכחי לתקופה קצובה ומבלי לכבול את העובד למעסיקו הנוכחי. ככל שהביקוש לעובדים בתחומים אחרים גובר והשכר שיוצע להם יעלה על 70 האחוזים הללו, חלק מהעובדים יוותרו על הישיבה בבית והשוק יקצה אותם, באופן יעיל, למקומות בהם הם נדרשים.

סיבה נוספת לא לכבול את הציבור לעיסוקיו עד לשישי באוקטובר הוא שהמשק ממילא היה על מסלול של התאמה מחדש. שנים של כסף זול הביאו לצמיחה מהירה בתחומים מסויימים שלא כולה התבררה כבת קיימא. בריבית של ארבעה או חמישה אחוזים השוק זקוק לפחות מתווכים ויועצי נדל"ן מאשר בריבית אפסית. כנ"ל לגבי פעילות משאבי אנוש בסטארטאפים שאינם מגייסים. כנ"ל לגבי חלק מסטארטאפים וחברות החלום עצמן.

כל אלו אלו פונקציות חשובות והן תמשכנה לשחק תפקיד קריטי גם בסביבה מאקרו כלכלית אחרת. אבל לא כל מה שהיה כלכלי ב-2021 ימשיך להיות כלכלי בשנים הקרובות.

מעבר להמנעות מכבילת כח העבודה, הממשלה יכולה לבצע פעולה אקטיבית על ידי כניסה לנעליהם של המתנדבות והמתנדבים. עם פרוץ המלחמה נפעמנו למראה התמיכה האזרחית באוכלוסיה שפונתה ובכוחות צה"ל. היתרון של החברה הישראלית הוא בפמיליאריות והמשפחתיות שלה. כך למדנו כולנו מהר מאוד, דרך קבוצת הווטסאפ של המשפחה או של הבניין, היכן קיימים פערים. אך טבעי הוא שמנגנונים לא פורמליים כאלו יפעלו לעיתים מהר וטוב יותר מגוף ממשלתי שאינו נהנה מאותה זמינות של מידע.

אך ככל שהמשבר מתמשך, תהיה זו טעות קשה להמשיך להסתמך על מתנדבים שיתרמו את זמנם או על עסקים שיעניקו את המוצרים והשירותים שלהם בחינם. הממשלה עצמה צריכה להזרים ביקושים למזון, ביגוד, שירותי חינוך ובידור וכל מה שדרוש לצבא ולאוכלוסיה שפונתה. במקום לנסות לנחש מה אנשים צריכים, אפשר לתת להם שוברים שיוכלו לנצל במגוון גדול של בתי עסק במימון ממשלתי.

ההיגיון הכלכלי פשוט: יעיל ונכון יותר לסבסד טיפול שנתי ברכבו של תושב שדרות או של מגוייס למילואים מאשר לשלם דמי אבטלה או חל"ת ליועץ השירות במוסך, שבפני עצמו מהווה איש מקצוע וכדאי להמשיך להפעיל אותו בתחום מומחיותו ולא להסיט אותו לבטלה או לעבודה בה אינה מתמחה.

כמובן שיהיה ניצול לרעה של מנגנונים כאלו, ממש כמו שיהיה ניצול לרעה של דמי אבטלה או חל"ת נדיבים. צו השעה לכלכלניות וכלכלנים במשק ובמשרדי הממשלה הוא לעצב את המדיניות באופן הממזערת את העיוותים, אך מבלי להמנע מתמיכה נחוצה במשק ובחברה.

במידה ונמשיך להתבסס על מתנדבים, נמצא עצמנו במצב אבסורדי בו אנשים מקבלים פיצוי מהמדינה על השבתת העסק שלהם, או דמי אבטלה, בעודם פועלים בשטח על מנת לספק שירותים ומוצרים בחינם רק מכיוון שנוצר העדר ביקוש זמני למרכולתם.

העברת המסר הנכון לשווקים. במהלך משבר הקורונה שמענו רבות שהמשבר הוא הזדמנות. התנאים הפיננסיים הנוחים ששררו אז עודדו רבים לדרוש השקעות עצומות במגוון תחומים והיו אף שטענו שיש לייחס חשיבות מועטה למדדים כגון יחס חוב-תוצר או לעמדתן של סוכנויות דירוג האשראי.

בזמן אמת הבעתי הסתייגות מצורת חשיבה זו. רציתי שהממשלה תשקיע משאבים עצומים בלחימה בוירוס עצמו, וחשבתי שזה לא יותיר לה משאבים רבים למימון חלומות בתנאים פיננסיים שעלולים להחמיר ללא התרעה מוקדמת. טוב שהממשלה אכן לא התפתתה אז להפקרות תקציבית, ושהקולות השאננים נדמו.

אך אז כמו עכשיו, יהיו לנו הוצאות כבדות. האתגר שלנו כאן: כיצד לבצע אותן באופן שגם תומך בפרודוקטיביות של המשק בהמשך הדרך? ככל שנצליח בכך, נהנה גם מאמון רב יותר של שוקי ההון ומהקלה בתנאים הפינסיים בהם אנו לווים.

כיצד לעשות זאת? חשיבת בית הספר אומרת להתייעל ולקצץ במגזר הציבורי. אך התמקדות במטרה זו בלבד עלולה להוות טעות קשה. וחלק מהצעדים הדרושים אף פועלים בכיוון ההפוך.

אם נחבר כמה מהנקודות שראינו למעלה, המשבר שלפנינו אכן מהווה הזדמנות. בארה"ב כמו כאן, המגזר הציבורי התקשה בשנים האחרונות לשמר את כח האדם שלו לנוכח ההזדמנויות הקורצות בחוץ. התעשיות הבטחוניות איבדו מהנדסות ומהנדסים שמאסו בקביעות ורצו שכר וגמישות של היי-טק. משרדי הממשלה ומערכת החינוך איבדו אנשים טובים שלא יכלו להרשות לעצמם לוותר על הזדמנות לתנאי השתכרות טובים בהרבה.

ההתכווצות בהיי-טק הינה עולמית. היא משמעותית מאוד אצלנו כי גם ה"בום" החיובי היה מאוד קיצוני אצלנו. ובשוליו, יש כאן הזדמנות להחזיר חלק מכח האדם המיומן לשירות הציבורי. לצד זאת עלינו לעמוד במאמץ ההצטיידות והבניה מחדש של צבא המילואים ושל ישובי קו העימות. יש לעשות זאת באופן שתומך בפרודוקטיביות של הכלכלה לשנים קדימה. כיצד? אסיים את הרשימה במספר דוגמאות קצרות כקדימון לחשיבה נוספת.

יש לנו צורך לבנות ישובים שלמים מחדש לצד חברות בניה שמושבתות בין היתר בשל מחסור בעובדים. ניתן לצאת במהירות למכרזים לבניה מחדש. להגדיל את התקנים ולשפר את התנאים במחלקות ההנדסה המאשרות תכניות בניה ברחבי הארץ. לסבסד השקעות של חברות בניה בטכנולוגיה שתחסוך בכח האדם שאינו זמין. כך נסיים את המשבר עם ענף בניה מודרני ויעיל יותר, וגם עם ישובים לתפארת. לבנות שכונות קראווילות שישמשו כעת את המפונים, ובעתיד יהוו פתרון שכירות מסובסד שיקל מעט על הלחץ על זוגות צעירים לרכוש דירה עד לשיפור במצב הפיננסי. ועוד ועוד.

שני דברים הם אין סופיים: היקום, והיכולת לחלום ולהמציא דברים שמישהו אחר יצטרך לבצע אותם. צניעות היא צו השעה. לא כל מה שכתבתי כאן מעשי. אבל אני מקווה שנוכל לשוחח יותר על הדברים האלה ופחות על הדברים הקשים שאין לנו דרך לשנות.

נסיים בחיבוק גדול לסטודנטיות ולסטודנטים שלנו במילואים. אנחנו מחכים לכם (ובניגוד לתדמית של שנה א' בכלכלה, זה לא איום אלא הבטחה).

רומא באוגוסט: בין מודל למציאות

כתיבת תגובה

הכנס השנתי של ההתאחדות האירופית למחקר בכלכלה תעשייתית נחתם אמש בתום שלושה ימים אינטנסיביים של מושבים והרצאות. המשתתפים נחלקים לכמה קבוצות. יש את המותשים מהג'ט לג. יש את המותשים מהחום ברומא, 38 מעלות בצל. יש את המותשים מאוגוסט עם הילדים, ויש את המותשים מראש לקראת שנת הלימודים האקדמית המתקרבת.

אך הקבוצה האנרגטית ביותר ביותר מורכבת מאלו המותשים משילוב של כמה מן הסיבות הללו יחד. הללו מבינים שכל שנ"ץ עלול לדרדר אותם למחוזות שמהם אין חזרה. אז הם על הרגליים מהבוקר, יוצאים לארוחת ערב פלוס אלכוהול, ואז חוזרים למלון להמשיך לעבוד על המצגת. או במילותיו הבלתי נשכחות של שלמה בראבא בשבתו כיאצק: "לסתום את המוח, לשמוח בכח, לרקוד להזיע, והמשיח יגיע."

אחרי שעבדנו על הגישה החיובית הגיע הזמן לדבר על כמה דברים מעניינים שהושמעו בכנס עצמו.

התוכן העיקרי של הכנס הוא עשרות מצגות של מחקרים ספציפיים, אך לצידן מתקיימים מושבים מיוחדים בהם מוזמנים אנשים שכבר קרעו כמה זוגות נעליים במקצוע לחוות דעתם על נושאים ממעוף הציפור. הפעם אתמקד בקצרה בשלוש הרצאות כאלו.

בפנל שהוקדש למדיניות הגבלים עסקיים שמענו את קיארה פומגלי מדברת על החשיבות הגוברת של מונופסונים בשדה המדיניות ובמחקר. בעוד שהמחקר שלנו עדיין ממוקד ברובו בכח שוק שמופנה "כלפי מטה", קרי, כלפי הצרכנים, בשדה המדיניות קיים עניין גובר לעסוק בהשלכות של מיזוגים על כח השוק המופנה "כלפי מעלה": כלפי עובדים וספקים של תשומות.

לעתים אנו חושבים שכח מונופסוניסטי מיטיב עם הצרכנים. אחרי הכל, אם הפירמה משלמת פחות תמורת התשומות שלה, היא יכולה לגלגל חלק מהחסכון הזה אלינו בצורה של מחירים נמוכים יותר. אבל כפי שקיארה הסבירה, הסיפור מסובך יותר והאינטואיציה הזו עלולה להטעות אותנו.

כאשר חברה נהנית מכח שוק משמעותי כמגייסת עובדים, היא משלמת להם פחות מהשכר התחרותי, כלומר, פחות מערך התפוקה השולית שלהם. המשמעות היא תנועה לאורך עקומת היצע העבודה שמתבטאת גם בגיוס של מספר קטן יותר של עובדים ביחס למצב תחרותי. כאשר חברה מגייסת פחות עובדים ורוכשת פחות תשומות היא גם מייצרת ומוכרת פחות. לשם כך היא צריכה לנוע לאורך עקומת הביקוש של הצרכנים בכיוון שמשמעותו היא עליית המחיר שנגבה מהם.

אין הכוונה לומר שאין מקרים שבהם כח שוק ברכישת תשומות אינו יכול להתגלגל כהנחה לצרכנים. אך המשמעות היא שכח שוק מונופוליסטי ומונופסוניסטי אינם בלתי תלויים והנטיה שלנו לחקור את הראשון ולהתעלם מן השני, ומיחסי הגומלין ביניהם, ראויה לבחינה מחדש. אני מניח שבשנים הבאות נראה יותר מחקרים מסוג זה, כפי שהתבטא גם במושב בכנס הנוכחי בו הוצגו שלוש עבודות כאלו על ידי חוקרות וחוקרים צעירים ומבטיחים.

במושב משמעותי נוסף התכנסנו לשמוע הרצאה של פאול הידהאוס שסיפק סקירה של מחקרים בתחום התנהגות הצרכנים. המחקר של פאול מתמקד בממשק בין כלכלה התנהגותית לבין מבנה שווקים ותחרות. כפי שקיארה עודדה אותנו לעבוד יותר על הקשר בין תחרות על ליבם של הצרכנים לבין תחרות בשווקי תשומות, כך פאול עודד אותנו לעבוד יותר על אינטראקציה אחרת: זו שבין התחרות לבין רגולציה.

היחס של כלכלנים לרגולציה אינו חד משמעי. לצד ההבנה שקיימים כשלי שוק שחשוב להתגונן מפניהם, קיימת גם התובנה של ג'ורג' סטיגלר לפיה חלק מהרגולציה נכתב על ידי החברות במטרה להנציח את כוחן המונופוליסטי ולחסום תחרות. על כן קשה לגזור מן המחקר הכלכלי תובנה פשטנית מסוג "רגולציה זה טוב" או "רגולציה זה רע." ויש חשיבות להבין את הקשרים בין רגולציה ותחרות בצורה טובה יותר.

המחקרים של פאול מעלים נקודות מעניינות ביחס לקשר הזה. למשל, סביר להניח שלצרכן יש זמן ומשאבים קוגניטיביים מוגבלים. כאשר הרגולציה מבטיחה לו שקט נפשי יחסי בתחומים מסויימים (למשל, הטוסטר החדש לא יתפוצץ כי עומד בתקנים בסיסיים של בטיחות), הוא יכול להקדיש יותר תשומת לב להשוואת מחירים. זהו ערוץ שדרכו רגולציה להגנת הצרכן יכולה לתרום לשווקים תחרותיים יותר.

אם נשאיר לשוק את המשימה של לייצר אינפורמציה לגבי אילו טוסטרים מתפוצצים ואילו לא, סביר שהצרכנים יהיו שמרנים יותר וינהרו בהמוניהם למותגים הגדולים שלהם מוניטין ואמינות משמעותיים יותר. זה כמובן קורה בכל מקרה, אך בהעדר הגנה בסיסית וסטנדרט בטיחות בסיסי, האפקט הזה יהיה חזק יותר ועלול לעמוד בעוכריהם של ספקים חדשים שירצו להכנס לשוק ולאתגר את הגדולים.

כמו בנושא הכח המונופסוניסטי, גם כאן המחקר והניתוח הכלכלי אינו מייצר תובנה אחת פשוטה. ברור לנו שלרגולציה יש תפקיד קריטי כשם שברור לנו שהיא עלולה להיחטף על ידי גורמים בעלי אינטרס. אלו החיים.

ההרצאה האחרונה אודותיה אספר כאן היום היתה של עלי הורטקסו שדיבר על נושא נוסף שמזמין העמקה מחקרית: הקשר בין המבנה הארגוני של הפירמה לבין האופן בו היא מקבלת החלטות. מאחורי המשפט המשמים הזה מסתתר מחקר מגניב מאוד שעלי השלים לאחרונה יחד עם כמה קולגות נוספים.

כשאנחנו חוקרים פירמות אנחנו ממדלים את החלטות התמחור שלהן כבעייה מתמטית של מקסום רווח. בעשותנו זאת אנחנו מודעים היטב לכך שמרבית הפירמות אינן פותרות בעיה כזו בפועל אלא מקבלות החלטות בצורה יוריסטית יותר. כל עוד הבעיה המתמטית מספקת קירוב טוב לקבלת ההחלטות בפועל, הגישה הזו שימושית מאוד. וכפי שראינו כאן בעבר, במקרים רבים זהו אכן המצב.

אבל לפעמים זה לא המצב, וזו רק אחת הסיבות שאנחנו רוצים להבין טוב יותר את היוריסטיקות עצמן. במחקר הנוכחי עלי וחבריו קיבלו גישה נדירה להחלטות התמחור של חברת תעופה בין לאומית גדולה שאת זהותה אינם רשאים להסגיר. הם קיבלו גישה לא רק לנתונים היבשים של המכירות אלא גם למאחורי הקלעים של האופן בו החלטות התמחור מתקבלות.

זה מעניין במיוחד כי חברות תעופה נחשבות לכאלו שעוסקות בתמחור דינמי ומתוחכם. הם מוכרות כרטיסים שמחירם משתנה בהתאם לתאריך. מי שמזמין מראש לרוב יזכה להנחה, ומי שמזמין מאוחר יותר לרוב ישלם יותר. כך מתאפשר לחברה להביא בחשבון את מגבלות הקיבולת שלה ולשרת גם את הנוסעים הרגישים יותר למחיר, שמזמינים מוקדם, וגם את הרגישים פחות למחיר. תמחור אחיד ופשוט היה גורם לה לאבד כמה מהלקוחות הללו.

ובכן מה למדו עלי וחבריו? תהליך התמחור מתוחכם מאוד ולא אתאר אותו כאן לכל פרטיו. מה שמעניין הוא האינטראקציה בין שתי מחלקות שונות בחברה. המחלקה הראשונה מגדירה "נקודות תמחור" (לדוגמה, 100 דולר, 200 דולר ו-300 דולר לכרטיס על טיסה מסויימת). במחלקה זו יושבים לרוב אנשים בעלי רקע בתחום השיווק והמכירות. המחלקה השניה מקצה מספר מושבים נתון לכל נקודת מחיר. במחלקה הזו יושבים לרוב אנשים עם רקע מתמטי שמנסים לאזן בין הרצון למכור מושבים מוקדם (במחיר נמוך) לבין הרצון לשמור מושבים למכירה מאוחרת יותר בנקודות המחיר הגבוהות יותר.

החוקרים שמו לב לתופעה מעניינת: בחלק מהמקרים נוצר חיכוך בין קבלת ההחלטות של שתי המחלקות. בפרט, המחלקה השניה לעתים כלל לא מקצה מושבים לחלק מנקודות התמחור שמגדירה המחלקה הראשונה, וזאת ללא תקשורת או תיאום ביניהן. משיחות עם עובדי החברה החוקרים הצליחו להבין שמדובר בהבדלים "תרבותיים" בין אנשי שיווק ומכירות שמתמקדים בהגדלת המכירות, לבין אנשי חלק ביצועים שמנסים למקסם את הביצועים הפיננסיים של החברה. שני הצדדים מבינים את המתח הזה ולפיכך מעוותים ביודעין את ההחלטות שלהם כדי לקחת בחשבון את תגובת הנגד של המחלקה השניה.

נקודה מעניינת נוספת היא שכאשר החוקרים פתרו את הבעיה המתמטית הדינמית תוך שימוש בכל הכלים שעמדו לרשותם, הם הצליחו להראות לחברה באמצעות סימולציה שהדבר היה יכול להגדיל את הפדיון שלה ב-14 אחוזים ביחס להתנהלות הנוכחית של החברה. כלומר, המעבר מהיוריסטיקה לפתרון מפורש של בעיה מתמטית היה יכול לשפר את הביצועים במידה ניכרת. אז למה בעצם שהחברה לא תעבור לפעול לפי המודל המתוחכם יותר?

יש לכך מספר סיבות. בחברות גדולות יש נטיה לעתים לשמר את הקיים לא מתוך קיבעון, אלא מתוך הבנה שכל שינוי עלול להיות מאוד קשה ליישום ועלול לגרום לכשלים שקשה לתאר מראש. אז אלא אם כן יש כשל משמעותי, לרוב נוטים להשאר עם הקיים. אך יש גם סיבות נוספות: הבעיה המתמטית קשה מאוד לפתרון, וגם החוקרים הצליחו לפתור אותה רק תחת מגבלות משמעותיות. חברת תעופה נמצאת בתחרות על טאלנטים מתחום מדעי המחשב עם ענף ההיי-טק וכנראה תצטרך לשאת בעלויות משמעותיות כדי לגייס את כח האדם שיוכל להביא לשיפור משמעותי בתוצאות שלה.

מכל מקום, המחקר הזה מצטרף לאג'נדה שאנחנו נוגעים בה מעת לעת בבלוג: הניסיון להבין מה חברות עושות בפועל, ולהביא זאת בחשבון בבואנו לבצע עבודה ישומית באמצעות מודלים.

נסיים עם תמונה של הפונטנה די טרבי, המזרקה הידועה אליה נוהגים הרומאים להשליך את מטבעותיהם, קרטיביהם ושכניהם בתקווה לעתיד טוב יותר.

רומא, אוגוסט 2023. צילום: אלון איזנברג

תודה על הקריאה! ניתן להגיב למטה, לעקוב אחרי "על שווקים ותחרות" בטוויטר, להירשם בדף הבית לקבלת רשומות חדשות לתבת המייל, או ליצור קשר.

האם לחייב מונופולים לחשוף את רווחיהם?

כתיבת תגובה

אמש פורסם כי משרד הכלכלה שלח לחמש עשרה חברות בשוק המזון דרישה לחשוף נתונים אודות עלויות יצור ורווחיות. על פי הכתבה, דרישת הנתונים ציינה קוי מוצרים ספציפיים בהם החברות האמורות נהנות מנתח שוק נכבד, וכן צויין כי המטרה היא "לבחון את השפעת ריכוזיות זו על מחירי המוצרים המשווקים על ידכם ועל הרווחיות שלכם מאותם מוצרים".

מה טיבה של אותה בדיקה ולאלו צעדים מעשיים היא מבקשת להוביל? פרטים אלו לא נמסרו בכתבה ועל כן אמנע כאן מלחוות דעה על הצעד הקונקרטי הזה. במקום זאת אתייחס בצורה כללית יותר לשאלה: מה אנו עשויים ללמוד מעיון בספרים של מונופול, וכיצד הדבר עשוי לתרום למלחמה ביוקר המחיה?

הבלוג הזה הוא קצת כמו איקאה: נכנסתם כדי לקנות אהיל, ומצאתם את עצמכם משוטטים בנתיב שהוגדר עבורכם על ידי השלטונות. בסיומו תקבלו את האהיל שלכם, אבל רק אחרי שתכירו טוב יותר את הספרות שמאפשרת לייצר את האהיל. השלטונות נאורים ושומרים על הנתיב קצר ותכליתי ככל הניתן.

מבנה, התנהגות, ביצועים. הרעיון של בחינת הקשר בין ריכוזיות לשיעור רווחיות הנזכר במכתב של משרד הכלכלה מתכתב עם ספרות כלכלית ותיקה המכונה Structure-Conduct-Performance. למי שרוצה להכיר יותר את הספרות הזו ואת הסיבות שבעטיין גוועה בשנות השבעים של המאה הקודמת מומלץ לקרוא את הפרק הקלאסי של ריצ'רד שמלנסי בנושא. אני מלמד חטיבה קטנה בנושא בקורס שלי במבנה שווקים למוסמך.

הרעיון הבסיסי מאחרי הספרות הזו נשמע פשוט: לבחון את הקשר האמפירי הסיבתי המוביל מריכוזיות לרווחיות. לכאורה מדובר בסיפור פשוט: האם אין זה ברור שענף ריכוזי יותר יהיה גם רווחי יותר? ריכוזיות גבוהה משמעה שהספקים הגדולים נהנים מנתח שוק דומיננטי וחשופים לתחרות נמוכה. בתנאים אלו נצפה שיוכלו לגבות מחירים גבוהים ולהינות משולי רווח נאים.

טריוויאלי ככל שזה ישמע, זה לא מה שהספרות הזו מצאה. למעשה, היא בעיקר מצאה הרבה רעש. במשך כשלושה עשורים פורסמו מאות מאמרים שבחנו אמפירית את ההשפעה של רמת הריכוזיות על רמת הרווחיות ומצאו שהוא חלש ולא עקבי. שמלנסי מתאר את הסיבות לכשלונה של הספרות הזו בפירוט רב. למטרותינו כאן די להתמקד בשתי נקודות בלבד.

מדידה. שולי הרווח מבטאים את הפער בין המחיר ליחידה לבין העלות הכלכלית הכרוכה ביצור היחידה הזו. אם מכרתי יחידת מוצר בשישה שקלים והעלות ליצור היחידה הינה ארבעה שקלים, הרווח ליחידה הינו שני שקלים, ושולי הרווח מהווים 33 אחוזים מהמחיר. פשוט למדי. אך מה אני צפוי לראות בספרים של החברה? ובכן, כל דבר פרט לנתון הזה.

סביר להניח שנצליח לחלץ מהחברה נתון לגבי המחיר בו הוא מוכרת את המוצר. נוכל למשל לבקש ממנה לדווח לנו את סך המכירות ואת הפדיון הכולל. אם נמכרו מאה יחידות תמורת שש מאות שקלים, נוכל להסיק שהמחיר הממוצע ליחידה היה שישה שקלים. גם אם הממוצע הזה מסתיר הרבה שונות על פני עסקאות שונות שנעשו בהנחות שונות, אפשר לחיות עם זה. אבל כדי לדבר על שולי רווח אני צריך גם לדעת כמה עלה לי לייצר את היחידה, וזה כבר משהו שהרבה יותר קשה לחלץ.

בספרי החברה נמצא דיווח על הוצאות ששולמו בפועל: שכר עבודה, הוצאות על חומרי גלם, פרסום וכו'. מאחר ומרבית החברות מייצרות מגוון מוצרים, לרוב יהיה לנו קשה לדעת איזה חלק מההוצאות הללו לייחס לכל מוצר. איזה חלק מהוצאות האבטחה של המפעל יש לייחס למוצרים שונים המיוצרים בו?

גם אם נניח שלפנינו מקרה פשוט במיוחד בו החברה מייצרת מוצר אחד בלבד, לא תמו תלאותינו. העלויות המדווחות הינן חשבונאיות, אך לשם בחינת הקשר בין ריכוזיות לרווחיות אנו זקוקים לעלות הכלכלית המשקפת את האלטרנטיבה: משבחרתי לנצל את המשאבים שלי כדי לייצר יחידה נוספת של חטיף, ויתרתי על שימושים חליפיים לאותם משאבים, החל מיצור של מוצרים אחרים ועד להשקעת ההון בתמורה לתשואה כזו או אחרת. ניתוח כלכלי מחייב לאמוד את העלות הכלכלית-אלטרנטיבית הזו, אך היא לא מופיעה בספרים.

אם זה לא מספיק, שולי הרווח הרלבנטיים לניתוח כלכלי מבטאים את הפער בין המחיר לבין העלות השולית, קרי, העלות הכרוכה ביצור היחידה האחרונה שמכרנו. בתחרות משוכללת שולי הרווח הם אפס: המחיר משתווה לעלות השולית. בהנתן כח שוק המתבטא בריכוזיות, שולי הרווח יהיו חיוביים וישקפו את החלופות העומדות לרשות הצרכנים (בפרט, שולי הרווח של מונופול הינם ההופכי של גמישות הביקוש מולה הוא ניצב). אך בספרים נוכל לכל היותר ללמוד על העלות הממוצעת על ידי חלוקת סעיפי ההוצאה הכוללים במספר היחידות שיוצרו.

בספרות המבנה-התנהגות-ביצועים הבעיות הללו הוחרפו במידה ניכרת מאחר והנתונים לא הגיעו ברמת החברה הבודדת אלא ברמה של ענף שלם, והניסיון למדוד את הקשר בין ריכוזיות לרווחיות בוצע במדגם של ענפי התעשיה השונים. לפיכך, זה אולי לא מפתיע שלאחר שלושים שנה באו חכמים ואמרו: רעש, רק רעש מצאנו פה. לזאת ניתן להוסיף בעיות רבות במדידת הריכוזיות עצמה עליהן כתבתי בעבר.

סיבתיות כוזבת. בעיה עוד יותר קשה של הספרות הזו היתה שעצם הרעיון של מדידת קשר סיבתי מריכוזיות לרווחיות הינו לקוי במידה רבה. לכאורה, מבנה השוק (קרי, נתחי השוק של החברות השונות) נקבע על ידי גורם חיצוני כלשהו, ואז מבנה השוק בתורו קובע את רמת המחירים והרווחיות. אך זהו תאור לא נכון: נתחי השוק, המחירים והרווח נקבעים כולם ביחד. זעזועים חיצוניים בביקוש הצרכנים, בטכנולוגיית היצור או במחירי התשומות משפיעים גם על הריכוזיות וגם על הרווחיות. לכן מתיחת החץ הסיבתי מריכוזיות לרווחיות הינה בעייתית מאוד גם מבחינה תאורטית וגם מבחינה מעשית-אקונומטרית.

כתוצאה מאתגרים אלו הספרות האמפירית במבנה שווקים מצאה אלטרנטיבות מתודולוגיות להסתמכות ישירה על נתונים חשבונאיים. על זה נספר ביום אחר.

בחזרה לשדה המדיניות. עם כל הכבוד לאתגר האינטלקטואלי של מדידת הקשר בין ריכוזיות לרווחיות, יש לנו סיר לחץ של יוקר מחיה על הכיריים, והרעיון לחייב מונופולים לחשוף את הרווחיות שלהם עולה שוב ושוב בהקשרים שונים. העיתונאי שלמה טייטלבאום פרסם אשתקד טור מעניין ב"כלכליסט" שהציג את התזה המרכזית מאחורי הרעיון שמתן פומביות לשיעורי הרווח של מונופולים יוכל לסייע בהפחתת יוקר המחיה. הטור מציין בין היתר כי זו היתה אחת ההמלצות של ועדת טרכטנברג שקמה על רקע המחאה החברתית ב-2011.

התזה גורסת כי פרסום הרווחיות נועד לספק שקיפות שתפצה על העדר רסן תחרותי בשווקים מונופוליסטיים. לחץ ציבורי הוכח מספר פעמים כאפקטיבי כאשר חברות גדולות שהודיעו על העלאת מחירים חזרו בהן. בשדה התקשורתי חברות נוהגות להסביר את עליית המחירים ככורח הנובע מעליית מחירי התשומות. הן נהנות מפער אינפורמציה ביחס לציבור שכן הנתונים אודות העלויות והרווחיות האמיתית אינם גלויים.

בעוד שחברות ציבוריות נסחרות בבורסה ומחוייבות לדווח למשקיעים אודות רווחיהן, מונופולים פרטיים אינם נדרשים לעשות זאת. במידה והרווחיות האמיתית תיחשף בצורה ברורה יותר בפני הציבור והעיתונות הכלכלית, יהיה קל יותר "לנקב חורים" בנראטיב מאחורי עליית המחירים ולהפוך את הלחץ הציבורי ליעיל יותר.

את התזה הזו ראוי לבחון דרך מספר פילטרים. ראשית, האם סביר שפרסום נתונים חשבונאיים מספרי החברות אכן יביא לשקיפות גדולה יותר? מחילת הארנב המתודולוגית בה טבלנו את בהונותינו לעיל עלולה לערער את בטחוננו בכך. המחשבה שנקבל נתונים שקופים וברורים לגבי שולי הרווח, גם אם הדבר יחוייב בחוק, נראית מעט נאיבית בעולם שבו כל חישוב כזה יערב אינספור הנחות ופרקטיקות חשבונאיות כאלו ואחרות.

בנוסף לכך עולה כאן באפנו ארומה של עקרון גודהארט הקובע שברגע שאנו מנסים לבסס מדיניות על נתון כזה או אחר, הדבר עלול לשנות את משמעותו של הנתון ולעקר אותו מתוכן. בואו נניח שהחברה עצמה יודעת, על אף הקושי המתודולוגי, מהו שיעור הרווחיות על כל מוצר שלה, ושחשיפת הנתון האמיתי הזה אכן תביא לריסון המחירים. הבעיה היא שמרגע שנחייב את החברה לחשוף את הנתון, היא תתחיל למדוד אותו בצורה שונה והוא יאבד את משמעותו המקורית.

דרגות החופש המתודולוגיות בחישוב יאפשרו למונופול להציג נתוני רווחיות שעלולים להיות שונים מאוד מאלו שהיה מחשב לולא חייבו אותו להציג אותם. אם אני צפוי לשיימינג וללחץ רגולטורי, תקשורתי ופוליטי על רקע רווחיות גבוהה, אדאג להסוות אותה על ידי שינוי בהנחות המשמשות לצורך החישוב. יתר על כן, אוכל לשנות לא רק את החישוב, אלא גם את האופן בו אני פועל. למשל, חברה פרטית יכולה לרכוש שירותים ומוצרים במחיר מופקע מחברה אחרת השייכת לבעל השליטה ללא צורך לדווח על כך לציבור. זו דרך להעביר את הרווחיות מכיס אחד לכיס אחר מבלי לוותר על שקל אחד, ומבלי לחשוף את הרווחיות האמיתית בצורה מלאה.

על רקע זה ניתן לפחות להכיר במגבלות הכח של השקיפות המקווה. בנוסף עלינו לזכור שמבנה השוק אינו גורם שנקבע חיצונית אלא הוא בפני עצמו תוצאה של השוק. מבנה שוק מונופוליסטי יכול לנבוע מכשל רגולטורי שיצר חסמי כניסה, או מחדשנות ומהשקעה שגרמה לצרכנים להתאהב במוצר כזה או אחר. התכלית של השקעה בטכנולוגיה, מיתוג ופרסום הוא החיפוש אחר תשואה ראויה להשקעה ובמילים פשוטות: רווח. האם אנו רוצים שחברות ישקיעו את מיטב מרצן בלהסתיר את הרווח הזה, או דווקא ביצירתו?

על רקע זה אני נוטה לייחס סיכוי נמוך לכך שחשיפת נתוני רווחיות תביא לשינוי המקווה ביוקר המחיה. אבל אם נחזור לכותרת של אמש, כלל לא ברור שמטרתו של משרד הכלכלה היא לתת פומביות לנתונים. על פי הכתבה, המשרד מעוניין לבחון את הנתונים האלה תוך התמקדות במקטעי שוק ריכוזיים. במקרה זה ההוכחה תהיה בפודינג: האם הבדיקה תוביל לצעדים שיביאו להקלה ביוקר המחיה, ומה צריכים להיות צעדים אלו.

טוב וראוי שהממשלה תקיים בדיקה של הסיבות ליוקר המחיה ולשם כך היא זקוקה לנתונים. שימוש אחד בנתונים הוא לצורך גיבוש חקיקה להגברת התחרות. כך למשל נחקק ב-2014 חוק קידום התחרות בענף המזון שניסח מחדש את המותר והאסור ביחסים בין הספקים הגדולים לבין הקמעונאים. בין היתר הוגבלה בחוק יכולתם של ספקים גדולים לעסוק בסידור המדף על מנת להפחית את יכולתם להצניע תחליפים זולים למותגים היקרים שלהם.

השבוע התבשרנו כי רשות התחרות הגיעה לסיכום עם ספקים גדולים בענף המזון לפיו יסגרו תיקי החקירה על הפרת סעיפים של חוק המזון בתמורה לתשלום קנסות, וללא הודאה באשמה מצד החברות. ההצדקה לסיכום נבעה מהחסכון במשאבים לרשות. עיקר הביקורת התמקדה בסכום הקנסות שנראה לרבים כצנוע.

בעיני הבעיה כאן היא אחרת. הגבלים עסקיים הם תחום ידע ופרדיגמה מקצועית המשלבת משפט וכלכלה. כאשר מנהלים חקירה עד לתומה מושקעים בה משאבים גדולים אך במסגרתה מתלבנת הסוגיה ונוצרת אינפורמציה. האינפורמציה הזו יכולה להקל על יצירת שיווי משקל טוב יותר שבו החברות והציבור כאחד מפתחים הבנה טובה יותר של דרישות החוק וחשיבותן.

אני לא מעריץ גדול של חוק המזון אבל זה נושא ליום אחר. אם החוק לא מוצלח, יש לשנות אותו או להסיר אותו מספר החוקים. אם הוא חשוב, יש לעמוד על קיומו ולאכוף אותו. זה כמובן לא אומר שאין ערך לפשרות ולחסכון בהתדיינות, אבל יש לקחת בחשבון גם את העלות: שחיקת המהות של החוקים בעיני הציבור והקהילה העסקית.

אחרי שדיברתי בעיקר על מה לא אפקטיבי בעיני, לא אצא ידי חובתי בלי להתייחס בקצרה לדרך הנכונה, בעיני, להתמודד עם יוקר המחיה בישראל העוברת דרך שני מסלולים עיקריים.

המסלול האחד צריך להיות מובל על ידי הממשלה על פי המודל האמריקני. תחת ממשל ביידן בצעה המועצה הלאומית לכלכלה בדיקה יסודית של בעיות תחרותיות בשווקים ונתנה להם מענה באמצעות צו נשיאותי הכולל 72 החלטות מעשיות להפחתת יוקר המחיה. במקבילה הישראלית המועצה תדרש להכין הוראות לביצוע למשרדי הממשלה והצעות חוק שתוגשנה לכנסת.

המסלול השני מתמקד באכיפת חוקי ההגבלים על ידי רשות התחרות. על הרשות להשקיע בכך את עיקר משאביה ולא לחסוך משאבים על אכיפה כדי להתפנות למשימות אחרות כגון כתיבת דו"חות ויעוץ לא מחייב לממשלה. הרשות היא היחידה המוסמכת לאכוף את חוקי ההגבלים ובכך ליצוק לתוכם תוכן. יש בה עובדות ועובדים מסורים ומקצועיים והיא עושה דברים חשובים רבים. אני מסתייג ממתקפות בוטות כנגדה שנשמעות מעת לעת. אך יש לחזק ולמקד אותה על מנת שתוכל לעשות את מה שרק היא מוסמכת לעשות.

האם ניתן למגר את האינפלציה באמצעות הפעלת לחץ על מונופולים?

כתיבת תגובה

כיצד מתמודדים באירופה עם האינפלציה? בכתבה ב"גלובס" בסוף השבוע האחרון סיפר אסף אוני על פנייתו של נשיא צרפת מקרון לרשתות השיווק הגדולות "לרסן את החמדנות ולהוריד מחירים כשאפשר." בהשראת פניה זו העליתי לטוויטר פניה נרגשת משלי בבקשה למענה על סקר: האם יש טעם לפנות אל ליבן של חברות גדולות כאמצעי אפקטיבי לריסון אינפלציה?

לפניה הנרגשת נענו שלושים ושלושה עוקבות ועוקבים נאמנים שתודתי נתונה להם. מתוכם, נרשם רוב קל לאלו שסברו כי אין טעם בפניות מהסוג שיזם מקרון. באופן אישי אני נוטה להסכים כי פניות מסוג זה אינן יכולות להוות אסטרטגיה רצינית להתמודדות עם אינפלציה. יחד עם זאת, איני משוכנע שהן חסרות טעם לחלוטין.

כדי להבין מדוע נחזור לרגע ל-2021, שנה שתחילתה בחגיגה של הנפקות והתנפלות על כל דבר שנחזה להיות נכס בדרכו לירח, וסופה בחמרמורת אינפלציונית מתמשכת. ראשית חווינו שלב הכחשה בו טענו רבים וטובים כי האינפלציה אינה אלא תופעה זמנית הנובעת מקשיים בצד ההיצע. הציבור שיצא מן הסגרים רוצה לצרוך הרבה מהכל, ושרשראות האספקה ודאי יתאימו עצמן בקרוב לרמות הביקוש הללו. אחרי הכל, זו המאה ה-21, ויש לנו כלכלה גלובלית, מפלצות לוגיסטיות כמו אמזון והמון טכנולוגיה שודאי תסדר הכל בכמה לחיצות כפתור.

בשלב ב' התפכח הבנק המרכזי האמריקאי מנראטיב האינפלציה הזמנית והפנים כי ההתמקדות בסיפורים אודות צווארי בקבוק בענפים מסויימים היתה אופטימית ושגויה. מה שהתחיל כ"בעיית היצע" של סחורות מסויימות זלג עד מהרה לענפים רבים נוספים וביניהם שירותים רבים. למעשה, עד מהרה לא היה טעם להתמקד ב"צד ההיצע" של הסיפור. האם עליית מחירים מבטאת "מחסור" בחומרי גלם וידיים עובדות, או רמות ביקוש גבוהות מאוד למוצרים ושירותים?

בשלב זה החל הבנק המרכזי להעלות את הריבית, הפתרון הקלאסי להתפרצות אינפלציונית. בהעדר פעולה כזו עלולות עליות המחירים להתקבע בציפיות הציבור ולהפוך "דביקות," כלומר, כאלו המנציחות עצמן במעגל קסמים מרושע. הציבור רואה מחירים עולים, מקדים רכישות ומעלה בעצמו את המחיר שהוא דורש עבור שירותי העבודה שלו. את התהליך הזה זיהה הבנק המרכזי האמריקאי עוד לפני הפלישה הרוסית לאוקראינה. המלחמה באוקראינה החריפה מאוד את בעיות ההיצע, אך לא היוותה את שורש הבעיה.

עצמאותו ופעולתו הנמרצת של הבנק המרכזי האמריקני זכו לתמיכה מלאה מהנשיא ביידן שהזמין את יו"ר הפד ג'רום פאוול לבית הלבן והבטיח לו גיבוי מלא קבל עם ומצלמות. אך במפלגתו של ביידן נשמעו גם קולות שונים בתכלית. חברות וחברים בכירים בבתי הקונגרס טענו כי העלאות הריבית מיותרות ושגויות. חלק מהטענות נגעו לשימוש בכלי הריבית, שנועד לדכא ביקושים, על מנת להתמודד עם מה שנראה כבעיות של שרשראות אספקה והיצע. טענות אלו עדיין נשמעות מעת לעת, אך איבדו הרבה מזהרן ככל שהנתונים המשיכו להראות אינפלציה עיקשת שפשתה בענפים רבים ושקשה לתאר אותה כסיפור של היצע בלבד.

הסוג השני של הטענות, הרלבנטי יותר לעולם התוכן שלנו כאן בבלוג, היה שבעיית האינפלציה אינה אלא בעיית כח שוק. מדוע החברות הגדולות מעלות מחירים? "כי הן יכולות." במקום להתמודד עם הלוויתנים שבחדר, בוחר הממסד הכלכלי להכות במשקי הבית באמצעות כלי הריבית. במקום להטיל מס על רווחים עודפים, מעלים לציבור את המשכנתא. במקום לפרק מונופולים, פוגעים בשוק העבודה כדי לעצור את עליות השכר. טענות אלו כמובן מנגנות יפה על אזניים קשובות של ציבור זועם, ואף סיפקו חומר גלם לאחד הדיונים הארוכים, המתישים והמצחיקים בתולדות הטוויטר העברי. אני לא מספק קישור, מי שהיה שם יודע וישא עמו את צלקות הלילה ההוא לעד.

מכל מקום, טענות אלו זכו לדחיה רבתי משורה ארוכה של כלכלניות וכלכלנים מתחום הארגון התעשייתי ומחוצה לו. ראשית, ככל שקיים לחץ על שרשראות האספקה, האם הדבר הדחוף ביותר שעלינו לעשות הוא לפרק את החברות הגדולות? הללו נהנות מיתרונות לגודל ומתשתיות לוגיסטיות מרשימות ואמורות לשחק חלק חשוב בשחרור צווארי בקבוק בצד ההיצע.

שנית, הטענות כי חברות גדולות מעלות כעת מחירים "כי הן יכולות" נשמעות מוזר בכלכלנית מדוברת. אם הן יכולות להעלות מחירים כרצונן, מדוע לא עשו זאת אתמול, שלשום, או לפני שנה? שלישית, תאוריה כלכלית פשוטה מראה כי דווקא בשוק תחרותי לחלוטין מגולגלות עליות במחירי התשומות במלואן למחיר הסופי לצרכן, בעוד שבשוק פחות תחרותי יתכנו אפשרויות נוספות ובכללן "גלגול" שאינו מלא.

רביעית ודי: אכיפת חוקי הגבלים היא ריצה למרחקים ארוכים. על מנת שתהיה אפקטיבית היא צריכה להשען על ניתוח כלכלי סדור ועל קייס מבוסס. כלכלנים רבים, ועבדכם הצנוע ביניכם, מעוניינים לראות אכיפה משמעותית יותר של חוקי ההגבלים בארץ ובעולם. אך יש להבין כי מדובר בפעולה סיזיפית שנועדה לטפל בגורמי יסוד התורמים לרמת המחירים הבסיסית. הכלים של עולם ההגבלים פחות מתאימים לטפל בהתפרצות אינפלציונית רחבת היקף הנוגעת לקצב עליית המחירים.

על מנת לאכוף חוקי הגבלים בענף מסויים יש להראות כי מתקיים בענף זה ניצול לרעה של כח שוק, או פגיעה אחרת בתחרות המפרה את החוק. הדבר דורש ניתוח כלכלי מעמיק והפעולה הרגולטורית צריכה לעבור מבחן משפטי. מכאן שלא מדובר בכלים שניתן להפעיל באופן רוחבי ובקצב מהיר במספר רב של ענפים על מנת לתת מענה לאינפלציה דוהרת שפשתה בכלכלה כולה.

תשובה דומה, אגב, ראוי להשיב למי שדורשים להסיר חסמי תחרות אחרים, כגון מכסים, כתשובה לאינפלציה. גם כאן נוצר ערבוב בין פעולת המסירות חסמים על מנת לטפל ביוקר המחיה בטווח הארוך, לבין פעולות שנדרשות על מנת לכבות שריפה אינפלציונית המאיימת לצאת משליטה ולהעלות את הבית בלהבות. שריפה כזו מכבים עם מטף של ריבית, ולא עם פתרונות בחדר כזה או אחר של הבית בהם יש לעסוק כל ימות השנה, בשגרה ובחירום.

על רקע טיעונים משמעותיים אלו אני נוטה לסקפטיות רבה כלפי הרעיון שפניה ללב, או לטחול, של חברות גדולות מצד פוליטיקאים ורגולטורים מהווה אסטרטגיה רצינית להתמודדות עם אינפלציה. ובכל זאת, כפי שכתבתי בתחילת הרשימה, אני לא סבור שפניה מהסוג שביצע נשיא צרפת עמנואל מקרון אל רשתות השיווק הינה חסרת תועלת לחלוטין. מדוע?

הנקודה המרכזית היא זו: גם אם כח שוק או "חמדנות" אינם הגורמים הבסיסיים המניעים את גלגלי האינפלציה, אסור להתעלם מכך שהסביבה האינפלציונית עצמה עלולה להוות גורם מאיץ לפרקטיקות קרטליסטיות.

כפי שראינו ברשימה קודמת ענפים ריכוזיים מסוגלים לתמוך במנעד רחב של שיוויי משקל, החל מתוצאות תחרותיות יחסית, ועד לקרטל מלא-מלא המשחזר את התמחור המונופוליסטי. אם כך, מדוע חברות הפועלות בענפים כאלו לא "בוחרות" תמיד לשחק את שיווי המשקל הקרטליסטי ביותר? התשובה נעוצה בבעיית תיאום.

העלאת מחיר דורשת משחקן מסויים להיות ה"אמיץ" הראשון שמכניס את הבוהן למים. זוהי פעולה הכרוכה בסיכון: המתחרים עשויים לנשום לרווחה ולהעלות מחירים בעצמם. אבל הם גם עלולים "לעקוץ": להמנע מהעלאת מחירים ולגנוב נתח שוק מהאמיץ (או הטיפש) הראשון שהתנדב להעלות את המחיר ונותר עם לקוחות זועמים ומכירות מדולדלות.

סביבה אינפלציונית מקלה במידה מסויימת על בעיית התאום הזו. כ-ו-ל-נ-ו קוראים בעיתון שהמחירים עולים בקצב של 5 אחוזים לשנה ומספר זה יכול לספק לנו נקודת יחוס נוחה לתאום. כל מה שנדרש הוא להודיע לקהל לקוחותינו כי אנו נאלצים (בלב שותת דם!) להעלות את המחירים בחמישה אחוזים עקב התיקרות מחירי התשומות. ככל שההודעה פומבית יותר, כך רב הסיכוי שהמתחרים שלנו יבינו את הרמז ויקפצו גם הם על העגלה עם העלאות מחיר דומות משלהם. וגם אם זה לא יקרה, כנראה שהעלאת המחיר שלנו לא תגרור תגובה של זעם ואנטגוניזם בימים של אינפלציה. אחרי הכל, כולם העלו מחירים, החל מהספר ועד לפיצריה המקומית. בסביבה כזו המהלך שלי יבלוט פחות לרעה מאשר בימים של מחירים יציבים.

ביטוי נוסף לקשר בין אינפלציה לבין קרטלים הוא התופעה המכונה "טילים ונוצות": חברות ממהרות להודיע כי הן נאלצות להעלות מחירים עקב עליה במחירי התשומות או פיחות בשער המטבע המקומי. אך כאשר מחירי התשומות יורדים, או חל יסוף בשער המטבע, הן "שוכחות" להוריד את המחיר בחזרה. כפי שראינו ברשימה קודמת אחרת, תופעת הטילים והנוצות אינה יחודית דווקא לשווקים ריכוזיים ואינה בהכרח קשורה לקיומם של דפוסי תמחור קרטליסטיים, אך קרטל בין מעטים הוא בהחלט אחד ההסברים האפשריים לקשיחות המחירים כלפי מטה. כאשר מחירי התשומות יורדים, מחיר היחוס הטבעי שלכולנו קל "לתאם" עליו הוא…המחיר הנוכחי. הדבר הכי קל לעשות הוא פשוט לא להוריד מחירים, בתקווה שגם האחרים לא יעשו זאת.

אם כך, הסביבה האינפלציונית עלולה לתת רוח גבית לתמחור קרטליסטי שיכול, בתורו, להחריף את עליות המחירים ולהקשות על הבנק המרכזי להשיג את מטרתו. מנגד, לא ברור באופן מידי מהי הדרך הנכונה להתמודד עם בעיה כזו.

ססמאות על "פירוק מונופולים" נשמעות טוב על הנייר אבל ישום גורף של מדיניות כזו, ללא ניתוח כלכלי סדור, עלול לשבור שרשראות אספקה יעילות וכך עלול הנזק לעלות על התועלת. הכרזה על מלחמת חורמה בקרטלים היא תמיד רעיון טוב – אבל בהעדר תאום מחירים מפורש ומתועד, קשה להוכיח הפרת חוק וקשה עוד יותר לבצע אכיפה כנגדה. זה מחזיר אותנו לנקודה הקודמת: אכיפת הגבלים היא משימה ארוכת טווח שיש לקיים בכל ימות השנה, ואין זה סביר שתתן מענה אפקטיבי לאינפלציה שמטבעה נוגעת לכלכלה כולה ולא לענף מסויים.

מנגד, יש לשמור על ראש פתוח. נניח שבענף מסויים ודומיננטי, כמו רשתות השיווק בצרפת, ניכרות עליות מחירים חדות, ונניח גם שזהו ענף ריכוזי שיכול לתמוך במנעד רחב של שיוויי משקל. האם זה כל כך נורא שהנשיא מקרון מנסה "לדחוף" את הענף בעדינות לתמחור קצת יותר תחרותי? פניה כזו מצידו שמה זרקור על עליות המחירים הללו ושוללת מן הרשתות את אחד היתרונות שהסביבה האינפלציונית מקנה להן: היכולת להעלות מחירים בחתימה נמוכה ומבלי לבלוט בשטח.

לסיכום: כדי לטפל באינפלציה אין תחליף להעלאות ריבית. הניסיון להתלות בסיפורים אלטרנטיביים ולהטיל את יהבנו על "ריסון המונופולים" כתחליף פופוליסטי לתרופה המרה-אך-הכרחית שרשמו לנו ג'רום פאוול ומקביליו בעולם הינו נואל.

אבל אם אפשר לעזור קצת לג'רום ולהפעיל לחץ נוסף כלפי מטה על המחירים, זה לא תמיד רעיון רע. כאשר ספקים מודיעים כי "אין מנוס" מעליית מחירים עקב התייקרות תשומות, אפשר בהחלט להזכיר להם שכאשר מחירי התשומות ירדו, המחירים לא ירדו ביחד איתם. זה לא חייב לקרות בצורה של שיימינג, וגם פניה מנומסת מהנשיא יכולה לעשות את העבודה. אחרי הכל, מי לא ירצה להיות נתין נאמן של הרפובליקה ולתמוך בה בזמנים קשים?

מפגשים

תשובה אחת

הנה אתגר: שלפו באקראי ענף כלכלי כלשהו ממאות הענפים במשק האמריקני, או הישראלי. האם תוכלו לקבוע מהי המידה בה הענף המדובר תחרותי? מהיכן תתחילו? אלו נתונים תאספו, ומה תעשו איתם?

לכאורה מדובר במשימה בסיסית. "תחרות" היא מושג בסיסי מאוד בכלכלה, ודורות של סטודנטיות וסטודנטים לומדים לתאר אותה באמצעות מודלים. המושג נתפס באופן כל כך אינטואיטיבי, ובעת ובעונה אחת אינו ניתן להגדרה פורמלית בנקל. יתכן ונחשוב עליו כפי שחשב השופט פוטר סטיוארט על פורנוגרפיה: נזהה תחרות כאשר נראה אותה.

אם תחרות היא מושג כל כך בסיסי, היינו מצפים שיהיה לנו מדד אמפירי פשוט וזמין שמתמצת אותה. שולי הרווח נתפסים לעתים כמדד כזה: שולי רווח נמוכים יעידו על ענף תחרותי. אך זהו מדד בעייתי מאוד, מסיבות שנתאר כאן על קצה המזלג.

ראשית, לעתים נדירות הם מודדים את מה שמעניין אותנו: הפער בין המחיר לבין העלות השולית הכלכלית. לרוב הם מחושבים בצורה שמערבבת פעילויות שונות, מבטאים עלויות חשבונאיות ולא כלכליות, ומתמקדים בממוצע במקום בשולי. שנית, פירמה שאינה חשופה לתחרות מרשה לעצמה לעתים להתנהל ברשלנות בואכה שחיתות. הוצאות שכר מופרזות ועסקאות עם מקורבים (נניח, רכישת שירותים יקרים ומיותרים מספק שנחפוץ ביקרו) עלולות להעביר את הרנטה המונופוליסטית הנגבית מהצרכנים ישירות לכיסיהם של בעלי עניין שונים. יש בונוס להתנהגות כזו: היכולת להציג שולי רווח נמוכים כ"הוכחה" לכך שאין לפירמה כח שוק משמעותי. שלישית, שולי רווח גבוהים יכולים להוות אינדיקציה חיובית לחדשנות, לא פחות משהם יכולים להוות אינדיקציה שלילית לחוסר תחרותיות.

שולי רווח מדווחים הם, לפיכך, לכל היותר נקודת פתיחה רועשת מאוד לדיון. ובהעדר מדד אמפירי פשוט, צריך לחזור ליסודות. ניתוח תחרותי צריך לענות על שתי שאלות: מיהם הגורמים הפעילים בשוק, ומהו אופי האינטראקציה ביניהם?

מאחורי שאלות אלו מסתתר מנעד רחב של אפשרויות. חלקן נוגע למפגש בין הפירמה לבין הצרכן: למשל, עד כמה עומד לרשותו של הצרכן מידע זמין אודות מחירים, איכות, ומגוון האפשרויות הזמינות לצריכה? חלק נוסף ממנעד האפשרויות נוגע למפגש בין הפירמות לבין עצמן, ובו נתמקד היום. נתאר בקצרה שלושה סוגי מפגשים בין פירמות בשוק ונבין את האתגר שהם מציבים בפני הניתוח התחרותי.

מפגשים מהסוג הראשון: תחרות משוכללת. זהו המודל התחרותי המוכר ביותר. בתחרות משוכללת השחקנים קטנים מכדי שיהיה ביכולתם להשפיע על המחיר. הם לוקחים את המחיר כנתון, ומגיבים אליו כדי למקסם את רווחיהם. לדוגמה: מגדלי חיטה בודקים באפליקציה מהו מחיר החיטה בשוק העולמי, ומחליטים איזו כמות של חיטה לקצור ולהביא לשוק בהנתן המחיר הזה, ומבלי יומרה להשפיע עליו.

בתחרות משוכללת אין שום סיבה לקיים אינטראקציה אסטרטגית עם שחקן אחר. אין לי שום יכולת להשפיע על פעולותיו, וגם אין סיבה. גם אם הייתי משכנע את שכנתי להקטין את כמות החיטה שתביא לשוק, היא ואני ביחד עדיין קטנים מכדי להשפיע על השוק העולמי. לפיכך אין כמעט אינטראקציה: אנחנו נפגשים בשוק, אבל זו אפילו לא חצי פגישה ובקושי מבט אחד מהיר.

התחרות המשוכללת מתאפיינת ביעילות מופתית: כל מה שכדאי לייצר מגיע למדף, וכל מה שלא – לא. הדבר מתאפשר בשל העדרם המוחלט של חסמי כניסה. זו גם הסיבה שהמודל הזה אינו רלוונטי לתאור מרבית השווקים שאנו רואים סביבנו, שבהם קיימים מספר רב של חסמי כניסה שמקורותיהם שונים ומגוונים.

מהם חסמי הכניסה הטיפוסיים? חלקם נובעים מרגולציה, שבפני עצמה יכולה להיות טובה וחשובה, או תולדה של מפגש אינטרסים בין הון ושלטון. חסמים אחרים הם טכנולוגיים: הפעילות בענפים רבים מחייבת נשיאה בעלויות קבועות גבוהות, שעל מנת לכסותן יש להגיע לנתח שוק גבוה. במצב כזה אין התכנות לענף תחרותי עם שחקנים קטנים שאינם משפיעים על המחיר. לעלויות קבועות כאלו מתייחסים בספרות הארגון התעשייתי כ"אקסוגניות", כלומר, כאלו שנתונות מראש וקשה מאוד להשפיע עליהן.

חסמי כניסה נוספים הם אנדוגניים: הם נובעים מתוך התנהלותן של הפירמות והיחסים המסחריים שהן מפתחות. לדוגמה, פירמה שפיתחה מותג חזק נהנית מנאמנות צרכנים. על מנת לחדור לשוק שלה תדרשנה עלויות קבועות גבוהות: מתחרה חדש יצטרך להשקיע סכומי עתק בשיווק ופרסום לפני שימכור ולו יחידה אחת. יתרה מכך, ענף לא תחרותי יכול לפעול אסטרטגית כדי להנציח את חוסר התחרות באמצעות תקציבי פרסום גבוהים המהווים חסם כניסה למתחרים חדשים. לכן משמש היחס בין מכירות לפרסום כמדד מקובל לחסמי כניסה בספרות.

אפשר להמשיך עוד ועוד. יצרן דומיננטי יכול לעשות יד אחת עם קמעונאי על מנת להציף את המדף בוריאנטים רבים של מוצר כלשהו, ולשלם לקמעונאי דמי שימוש במדף, slotting fees, המהווים עלות קבועה ואינם תלויים במספר היחידות הנמכרות. בבואו של מתחרה חדש למכור את מוצריו באמצעות הקמעונאי, הוא ידרש לשלם בעצמו את ה-slotting fees הללו והנה שוב חסם כניסה אפקטיבי. במקרה זה החסם נוגע להסדרים אנכיים בין ספקים וקמעונאים שבפני עצמם מהווים נושא מורכב. נשאיר אותו ליום אחר.

השורה התחתונה: ענפים לא ריכוזיים נפוצים מאוד בישראל ובעולם בשל מגוון סיבות, שבחלקן הגדול אינן נובעות מרגולציה. עוד נחזור לכך.

מפגשים מהסוג השני: שיווי משקל נאש בין מעטים. כאן אנו כבר בעולם של תחרות בין מעטים, אליו נקלענו באדיבותם של מי מחסמי הכניסה שתארנו לעיל. אך מה עושות שתיים, שלוש או חמש חברות כאשר הן נפגשות בשוק? אפשרות אחת היא שיווי משקל נאש במשחק אולגופוליסטי.

מאחר ואנו מעטים, יהיה מגוחך לחשוב שאיננו יכולים להשפיע על המחיר. את השפעתנו על המחיר מתארים בכלכלה באמצעות תורת המשחקים. בתחרות קורנו, השחקנים בענף קובעים באופן סימולטני את הכמות שיביאו לשוק, בעוד שבתחרות ברטרנד הם קובעים באופן סימולטני את המחיר.

שיווי משקל נאש הוא מושג פתרון עבור משחק שכזה: הפעולה שביצע כל שחקן ממקסמת את רווחיו בהנתן פעולות האחרים. במצב זה אין סיבה לאיש לשנות את פעולותיו ולכן הגענו למעין "פתרון".

אפשר לדבר במשך סמסטרים שלמים על תורת המשחקים ועל ברטרנד וקורנו, אז נסתפק כאן בכמה הערות רלבנטיות לענייננו. ראשית, המודל שתארנו לא מסביר כיצד מתכנסים לשיווי המשקל, נושא סבוך בפני עצמו. המודל מתאר רק את המצב אליו התכנסנו. שנית, ההנחה של פעולות סימולטניות נראית בפני עצמה מגוחכת. במציאות אנחנו לרוב לא פועלים בו זמנית אלא זה לאחר זה, צופים בפעולות היריב ומגיבים שוב. אך ההפשטה הזו מאוד שימושית ואף מאפשרת להסביר בצורה טובה מאוד את המתרחש בשווקים רבים.

שלישית, המידול הזה מאפשר לנו להסביר את מקורותיהם של שולי רווח חיוביים. בתחרות המשוכללת שתארנו למעלה, שולי הרווח הם אפס: המחיר שווה לעלות השולית. במקרה הנוכחי, נניח שהמוצר המדובר הינו הומוגני למדי אך מיוצר על ידי מספר קטן של פירמות (למשל, שבבי זכרון). במצב זה, מודל קורנו (תחרות בכמויות) מייצר שולי רווח חיוביים, התלויים באופן אינטואיטיבי במספר המתחרים.

בניתוח מוצרים מבודלים (למשל, טלפונים סלולריים) נפנה לתחרות ברטרנד, וניווכח ששולי הרווח תלויים ביחס הפוך בגמישות הביקוש. בהנתן נאמנות רבה יותר לאייפון, הביקוש עבורו קשיח יותר ושולי הרווח יהיו גבוהים יותר. כל זה נוגע לשולי הרווח מעל העלות השולית הכלכלית, ולא למדד החשבונאי המכונה "שולי רווח" שעל בעיותיו עמדנו קודם לכן.

מדוע שולי הרווח החיוביים, שעשויים להיות גבוהים מאוד, לא מושכים מתחרים נוספים לענף ודוחפים אותו לכיוון התחרותי? על כך כבר ענינו: הסיבה היא חסמי הכניסה. ועדיין, ה"מפגשים מהסוג השני" הם הגירסה היחסית-תחרותית של התחרות בין מעטים. כדי להבין מדוע, נעבור לקטגוריית המפגשים האחרונה להיום.

מפגשים מהסוג השלישי: התנהגות קרטליסטית. במפגשים מהסוג השני, מספר קטן של מתחרים נהנו מכח שוק ומשולי רווח חיוביים. אבל שם עוד יצאנו בזול מכיוון שבשיווי משקל נאש, כל פירמה פעלה עצמאית כדי להשיא את רווחיה בהנתן פעולות האחרים. במפגשים מהסוג השלישי פעולות המתחרים מתואמות באופן שמביא למחירים ושולי רווח גבוהים עוד יותר.

במקרה הבוטה ביותר, הפירמות מתקשרות באופן ישיר על מנת לנהל קרטל: לקבוע את המחיר (או הכמות) שתמקסם את סך רווחי הענף, ולהתחלק בשלל. במקרים אחרים, חברי הקרטל מתאמים רמת מחיר נמוכה יותר, אך כזו שעדיין תהיה גבוהה מזו של שיווי משקל נאש. הסיבות לכך יכולות להיות מגוונות: החל מיציבות פנימית רבה יותר של הקרטל (קרי, קשה יותר לשבור אותו ככל שהמחיר הקרטליסטי נמוך יותר), ועד לחשש שמא מחיר גבוה באופן בוטה יעורר את זעם הצרכנים, או את עינה הבוחנת של הרגולציה.

הכתיבה בבלוג הזה עוסקת בניתוח כלכלי בלבד ומשאירה את הניתוח המשפטי לאנשי המשפט שאיני נמנה עליהם. אך בשולי הדברים חשוב לציין שהיחס המשפטי לסוגיית הקרטל הוא בפני עצמו מורכב. ברוב המדינות והמקרים, תאום ישיר ומפורש בין מתחרים יחשב לעברה פלילית. אך חלק גדול מהקרטלים בשווקים אינו נופל תחת קטגוריה זו, אלא תחת הכותרת tacit collusion: קרטל משתמע. במצב זה לא נעשית תקשורת ישירה ומפורשת בין החברות, אך הן מצליחות בכל זאת להתכנס לשיווי משקל עם מחירים גבוהים, ולהשאר שם מבלי להדרדר למלחמת מחירים.

היחס החוקי ביחס למקרים כאלו פחות חד-משמעי והוא עשוי גם להשתנות על פני מדינות. סוגיות מעניינות עולות חדשות לבקרים, ובהן היחס החוקי והמעשי לקרטלים אלגוריתמיים, או יחס הרשויות למצב בו החברות אינן מדברות באופן ישיר, אך משוחחות עם המשקיעים שלהן או עם התקשורת באופן שעלול לסייע להתכנסות לשיווי משקל קרטליסטי.

מסקנות מעשיות לסיכום. ראינו ברשימה זו שהמושג "שוק תחרותי" אינו חד-ערכי אלא דורש עיון. כאשר אנו מדברים על שוק תחרותי, האם אנחנו מתכוונים למצב בו קיימת מאסה משמעותית של מתחרים קטנים שאינם משפיעים על המחיר, כמו ב"מפגשים מהסוג הראשון"? או אולי למצב בו מספר מוגבל של מתחרים פיתח מוצרים טכנולוגיים מתקדמים ונהנה משולי רווח נאים בשיווי משקל נאש, כמו במפגשים "מהסוג השני"? במקרה זה, ישנה תחרות בין מעטים ועדיין אנו נוטים להתייחס אליו כמצב תחרותי, בעיקר בגלל ההשוואה למפגשים מהסוג ה"שלישי". אציין גם שקיימים מודלים נוספים שלא הזכרתי כאן היום, כמו תחרות מונופוליסטית שבה קיים מספר רב של מתחרים בעלי כח שוק "מקומי". וכמו כן לא התייחסתי כאן למושג המונופול, אודותיו הרחבתי בעבר.

המסקנה העיקרית שלי היא שניתוח תחרותי אינו יכול להתבצע ממעוף הציפור על בסיס בחינה השוואתית של שולי רווח חשבונאיים בענפים שונים. תרבות הדיון הכלכלי ברשת מעודדת ניתוח כזה. ברוב הדיונים ברשת עולה בקשה להפניה סמכותית לסטטיסטיקה כלשהי שתיישב את המחלוקת בנוגע לסיבה למחירים הגבוהים בענף כזה או אחר.

רצוי שלא ניפול לפח הזה. כלכלניות וכלכלנים מקצועיים בוחנים את הענף ושואלים את השאלות הנכונות: מיהם השחקנים? האם המוצרים מבודלים? מהם חסמי הכניסה העיקריים לענף? שיח כזה פחות זוהר וקליק-בייטי, אבל רוב הדברים הטובים בחיים הם כאלה.

נקודה נוספת נוגעת לאופיים של חסמי כניסה ומשמעותם למדיניות כלכלית. במקרים רבים קיימת רגולציה מיותרת מהסוג עליו הצביע הכלכלן ג'ורג' סטיגלר: כזו שנכתבת על ידי היצרנים הדומיננטיים על מנת לבצר את כוחם. את הרע הזה צריך לראות כדי להלחם בו. אך חסמי כניסה רבים שתארנו כאן אינם כאלו.

חלק מחסמי הכניסה הם טכנולוגיים-אקסוגניים או כלכליים-אנדוגניים וצפויים להגביל מאוד את התחרות, גם אם יוסרו כל חסמי הכניסה הסטיגלראיים. מה ניתן לעשות אז? ככל שיש הסדר כובל כגון קרטל, התערבות של רשות התחרות יכולה לספק מענה. אך מה לגבי כל המפגשים מהסוג השני והשלישי שאינם מפרים את כללי ההגבלים העסקיים כלל? או שאינם מפרים אתם במידה שמאפשרת התערבות מעשית של רשות התחרות?

התשובה תשתנה לפי הנסיבות והפרטים. ככל ששוק אינו מתפקד באופן תחרותי בגלל חסמים טכנולוגיים-אקסוגניים, והוא מספק שירותים קריטיים לציבור, פתרון בית הספר הוא פיקוח מחירים. ככל שהבעיה היא במפגשים מוצלחים מדי מהסוג השלישי, שלגביהם לא מתאפשרת אכיפה הגבלית, לחץ ציבורי בדרך של עידוד חרם צרכנים ואפילו שיימינג יכול לעזור להרתיע את החברות ולרסן את המחירים. וכמובן, במקרים רבים, ההתערבות הכי נכונה היא לא לעשות דבר.

לסיכום: בעיית יוקר המחיה אינה מקשה אחת. במקרים מסויימים היא דורשת מהמדינה לקחת צעד אחורה ולהסיר רגולציה, ובמקרים אחרים היא דווקא דורשת רגולציה משמעותית יותר בדמותן של אכיפה הגבלית או פיקוח מחירים. ויש עוד דברים שיכולים להועיל, כמו חרם צרכני.

השיח ברשתות כמעט לעולם אינו מכיל את המאפיינים השונים הללו, אלא מתנהל כתיבות תהודה. בקרב עדות הימין הכלכלי ידברו בוקר וערב על מלחמה בקבוצות הלחץ ועל הסרת רגולציה. בקרב עדות השמאל ידברו על פיקוח ועל שבירת המונופולים. זו תולדה בלתי נמנעת של ההיבט הפוליטי-אידיאולוגי שקיים בכלכלה, ושלא ניתן להתעלם ממנו.

נשאלתי לאחרונה בטוויטר מדוע חשוב לי כל כך להדגיש שהסרת רגולציה אינה פתרון קסם. מדוע לא להתחיל מצעד המדיניות שהכי קל לממשלה לבצע: לקחת צעד אחורה ולהסיר מכסים ותקנים מיותרים?

התשובה פשוטה: אני כמובן תומך בשיח ענייני ומקצועי ברגולציה ובהסרת כל החסמים שתכליתן סטיגלראית גרידא. אבל שנים של ניסיון מקצועי הביאו אותי לכפור בקלות הבלתי נסבלת בה אנו מתבוננים מבחוץ בענף כלכלי אודותיו איננו יודעים כמעט דבר וחצי דבר, וקובעים במחי מקלדת שהרגולציה בו כולה מזיקה ונובעת אך ורק מקיומן של "קבוצות לחץ".

ישנן סיבות לגיטימיות רבות לרגולציה של פעילות כלכלית, החל מהגנה על הציבור מפני מוצרים לא בטיחותיים ופרסום מטעה, ועד לרצון לגוון את הפעילות הכלכלית במדינה מטעמי פיזור סיכונים ושימור ידע יחודי. חלק מהסוגיות ניתנות לבירור מקצועי, ואיש מקצוע נטול פניות יוכל להעיד בפנינו אם רגולציה מסויימת היא סטיגלראית או לא. במקרים אחרים להחלטה יש משמעויות פוליטיות-חברתיות וקולו של הציבור, ולא רק של המומחים, צריך להשמע.

כל זה דורש דיון נקי כפיים הנעשה בתום לב. הצפת הדיון בנתונים ובאנקדוטות שתומכים בעמדה מסויימת, רק כדי לעשות פניית פרסה ולזלזל בחשיבותם של נתונים ברגע שאינם תואמים את האג'נדה, אינה מהווה דיון בתום לב. התוצאה עלולה להיות אנטיביוטיקה שמשמידה חיידקים מזיקים ביחד עם אורגניזמים מועילים. בין אם פיקוח מחירים נרחב משמאל, או חיסול מוחלט של רגולציה מימין.

השיח האידיאולוגי הזה, עד כמה שהוא לפעמים בוטה ומכוער, חוסה תחת חופש הביטוי. אבל אני כאן כדי להזכיר: הוא אינו מקצועי. הוא אינו מתבסס על עובדות, אלא מעוות אותן. הוא אינו מנסה לפתור בעיות, אלא להבקיע גול.

אני סבור שחלק ניכר מההדהוד של מסרים שטחיים ומגמתיים נעשה על ידי דוברות ודוברים המנסים לסגנל שהם "מבינים בכלכלה", בעודם מסגנלים בעיקר את חוסר נסיונם. ככל שהשיח הכלכלי ברשת בישראל ימשיך להתפתח, אני מאמין שנזכה לנהל דיון טוב יותר, שבו הדרך לסגנל ידע מתבטאת בהפצת ידע.

הדבר החשוב ביותר הוא לזכור שעצם ההתעניינות בכלכלה, עד וכולל לימודים ועיסוק בתחום, אינו מהווה גיוס לצבא אידיאולוגי כזה או אחר. למי שמנסה לעתים לרתום אותי לגדודים שלו אני מזכיר בסבלנות שהצבא היחיד ששירתתי בו הוא צה"ל. ובינתיים, שנה טובה וגמר חתימה טובה!

גאולה בבוסטון

2 תשובות

הכנס השנתי ה-20 במספר של ה-Industrial Organization Society התקיים בסוף השבוע החולף בסימן של גאולה. מאות כלכלניות וכלכלנים המתמחים בחקר שווקים ותחרות (או בשמו הרשמי של התחום, "ארגון תעשייתי") יצאו מהזום, ניערו מעליהם שנתיים וחצי של סגרים ומגבלות, והגיעו לבוסטון כדי להציג עבודות חדשות, לראות על מה עובדים הקולגות ולהזכר מדוע נכנסו לביזנס הזה מלכתחילה.

האקדמיה היא עולם תחרותי והיררכי. מספר מצומצם של כתבי עת מובילים וכנסים סלקטיביים פוגש היצע עצום של מאמרים שמחפשים ריספקט והכרה. בתחום ששואף למצוינות מחקרית, אי אפשר אחרת. אבל הכנס השנתי של ה-IOS, המכונה גם International Industrial Organization Conference או בקיצור IIOC, פועל אחרת: במקום לתת במה לתריסר מאמרים שנבחרו מתוך מאות הגשות, מוצגים במסגרתו מאמרים רבים מאוד במושבים מקבילים, תוך התעקשות על רף איכות גבוה.

איך אפשר להרחיב את השורות וגם לשמור על איכות מחקרית גבוהה? התשובה פשוטה. אמנם כולם רוצים משרה במחלקה מה"טופ עשר", אבל ב"טופ עשר" יש מקום, לכל היותר ל-15 מחלקות. ובכל אחת מהן יש מספר מקומות מוגבל, ודאי לתחום ספציפי כמו ארגון תעשייתי. באותו זמן, בארה"ב לבדה יש עוד מחלקות רבות מאוד עם חוקרות וחוקרים שכותבים עבודות מצוינות בתחום. לכן אפשר להציב רף גבוה, ועדיין לכלול בכנס מספר רב של משתתפים, ודאי כשהשערים פתוחים לחוקרים מכל העולם.

לפעמים אנחנו רואים שמשהו עובד, גם אם לא ממש ברור לנו למה, וכנס ה-IIOC הוא אחד מהמקרים הללו. האוירה העוקצנית שסמינרים בכלכלה מפורסמים בה מפנה כאן מקום לאינטראקציה מרובה, מפרגנת ולא-היררכית. כל מי שמציג בכנס משמש גם כמתדיין על מאמר אחר. מושבי ה-rising stars מאפשרים לחוקרות וחוקרים על סף סיום הדוקטורט לקבל משוב מקולגות בשלבי קריירה מתקדמים יותר. זה נותן את הטון לכנס כולו: לא מועדון סגור, אלא מפגש מפרה ומפיל-חומות, עם רוח של רצון טוב ופרגון, כמעט ללא יוצא מן הכלל.

זה טוב לחוקרים צעירים, אבל גם לותיקים והמבוססים יותר. גם להם יש אינטרס מובהק להכיר עבודות ורעיונות חדשים, והם יודעים היטב שחלק מהרעיונות הללו לא נוצרים בהרווארד אלא באינדיאנה וג'ורג'יה. כלכלנים נוהגים לומר שהכלכלה אינה משחק סכום אפס, ושמסחר ללא מגבלות מלאכותיות יכול לשפר רווחה. בכנס ה-IIOC אפשר לחוש את זה באופן ברור.

גילוי נאות: הכותב הינו חבר אחד (מני רבים) של הוועדה המדעית של הכנס החל משנת 2018.

שומרי החותם. בכנס שמתקיים מזה עשרים שנה נוצרות מסורות חשובות. אחת מהן היא הענקת פרס לחוקר או חוקרת בולטים עם רקורד מפואר: לא רק של מחקר מצויין, אלא גם של שירות ותרומה לתחום. הכלה או החתן מוזמנים לתת הרצאה לכלל באי הכנס, והרצאה זו לרוב חורגת מסקירה מחקרית גרידא, ומנסה לתת השראה וקריאת כיוון, לעתים ביקורתית: יופי שאנחנו יודעים לעשות ABC, אבל למה אנחנו לא רואים יותר מחקרים על XYZ?

די לחבר קו בין כמה מן ההרצאות הללו, כפי שניתנו בעשור האחרון, כדי לתאר תמורות משמעותיות בתחום המחקר שלנו. כל זאת, כמובן, מנקודת מבטו המוטה והחלקית של עבדכם. אין בידי את הטקסט המדוייק של ההרצאות הללו, אלא רק את הזכרון שנותר לי מהן. אקווה שאצליח לתאר אותן בצורה הוגנת ומדויקת ככל שניתן.

תחנה ראשונה: ארלינגטון, וירג'יניה, מרץ 2012. אם לא היה גוגל, ספק אם הייתי זוכר שהייתי שם. אבל הייתי ואני כן זוכר היטב את פרופ' ריצ'ארד שמלנסי מקבל את הפרס, ונותן הרצאה עם מסר ברור לגבי מה שחסר, בעיניו, במחקר בארגון תעשייתי.

התחום שלנו, טען פרופ' שמלנסי, עשה צעדים מדהימים קדימה בזכות נטייתו להתמקד, בכל פעם, בענף אחד בלבד. המיקוד הזה מאפשר למדל את מאפייני הצרכנים והפירמות באופן שנאמן לאופיו האמיתי של הענף המדובר. מהו מבנה העלויות של הפירמות? האם הצרכנים נאמנים למותג? מהם המאפיינים העיקריים שמבדלים בין המוצרים?

התחום הצטיין מאוד בפיתוח מתודולוגיות שמתרגמות את הפרטים הללו לכדי ניתוח ממוקד עם מסקנות מדיניות ספציפיות, בין אם בענף הרכב או בענף שירותי הדיאליזה. הבעיה, אליבא דפרופסור שמלנסי, נעוצה במה שהלך לאיבוד כתוצאה מההתמקדות הזו: היכולת להסיק מסקנות רחבות וכלליות יותר, שתהיינה תקפות על פני מספר רב של ענפים.

לצורך דיוני מדיניות מסויימים, היכולת להכליל חשובה מאוד. אם רוצים לנתח מיזוג בענף הרכב, יתכן שדי להבין ממש טוב כיצד הענף הזה פועל. אך אם רוצים לעזור לרשות הסחר הפדרלית לעצב קווים מנחים למדיניות מיזוגים כוללת, צריך לתעד דפוסים שמתקיימים באופן נרחב ועקבי על פני ענפים רבים. אחרת, יהיה לנו קשה לדעת אם המדיניות קשוחה מדי, מתירנית מדי, או סתם שגויה.

למשל, אחד הדברים שרשות הסחר צריכה להגדיר הוא את הסף שממנו היא מתחילה בכלל לבדוק עסקאות מיזוג. הסף הזה יכול להיות מוגדר על בסיס היקף העסקה הכספי, על בסיס רמת הריכוזיות הקיימת בענף, ועוד. כללים כאלו בהכרח יהיו שרירותיים במידת מה. אבל כדי לכוונן אותם באופן סביר, צריך להגדיר מטריקות מועילות הנמדדות על פני מספר ענפים רב.

ניסע שש שנים קדימה בזמן, לאינדיאנה ב-2018. על הבמה כלת הפרס: פרופ' ננסי רוז. את מה שאמר פרופ' שמלנסי בנחת לפני שש שנים, פרופ' רוז אומרת לנו כעת עם תחושת דחיפות גבוהה יותר: הרתיעה של תחום הארגון התעשייתי מלנתח ענפים רבים ביחד, ממעוף הציפור, יצרה וואקום. לוואקום הזה נכנסו חוקרים מתחומים אחרים, בעיקר מאקרו כלכלה ומימון, והללו השתמשו בניתוח סטטיסטי כדי להצביע על קשרים בין מספר משתנים: ריכוזיות, רווחיות, ונתח העבודה בתוצר, המתקיימים על פני מאות ענפים בכלכלת ארה"ב.

על סמך הקשרים הסטטיסטיים הללו, אחדים מהחוקרים הללו ניסחו תזה פשוטה: הרגולטור נרדם בשמירה, והתיר מיזוגים שהגבירו את הריכוזיות בכלכלת ארה"ב. התוצאה: גידול ברווחיות הפירמות על גבם של הצרכנים והעובדים. העבודות הללו קיבלו, כמובן, הד ניכר בתקשורת ובדיון הפוליטי בארה"ב, ושמשו כבסיס לקריאה להחמיר באופן משמעותי את אכיפת ההגבלים, ואף לפרק חברות גדולות.

על הבעיות במחקרים הללו עמדנו כבר כאן בעבר. בתמצית: הן אינן מתייחסות לאתגרים מתודולוגיים שהספרות הותיקה בארגון תעשייתי תעדה היטב: החל מאתגר מדידת הריכוזיות בשווקים רלבנטיים, ועד לאפשרות שמדדי הריכוזיות והרווחיות זזים ביחד באופן שמייצג מתאם – אך לא סיבתיות. יתכן, למשל, ששיפורים טכנולוגיים דחפו את שני המשתנים הללו למעלה, ושהצרכנים בכלל יצאו נשכרים מהסיפור.

המסר של פרופ' רוז לאנשי תחום הארגון התעשייתי היה פשוט: אם לא תשכילו לייצר מחקר שמתכתב באופן שיטתי יותר עם שאלות המדיניות הרחבות, הדיון הציבורי בנושא יתקיים בהעדרכם. כדי להבין את האבסורד, ניתן לתאר מצב מופרך בו דיון בנושאי האינפלציה והאבטלה היה מופקע מידי אנשי המאקרו-כלכלה ומובל על ידי חוקרים מתחומים אחרים.

האם נפלו דבריהם של פרופ' שמלנסי ופרופ' רוז על אזניים קשובות? התשובה הקצרה היא כן. כלכלני וכלכלניות הארגון התעשייתי החלו בשנים האחרונות לרתום את המתודולוגיה והידע על מנת להרחיב את היריעה בכיוונים אלו ממש.

נענים לקריאה. בחלק מהמקרים, הוסיפו החוקרים להתמקד בענף מסויים, אך בחנו אותו לאורך שנים רבות ותעדו מגמות ארוכות טווח כגון שינויים בריכוזיות, ברווחיות וברווחת הצרכנים, ואת הקשר ביניהן. במקרים אחרים, שוב התמקדו בענף אחד, אך במקום לנתח את השפעתו של מיזוג בודד בענף, ניתחו את השפעתם המצרפית של מיזוגים רבים. במקרים אחרים, בוצעו מחקרים על סקטורים רחבים מאוד, או על פני מספר רב של קטגוריות מוצרים ביחד. כל זאת על בסיס מיטב הכלים המתודולוגיים שיש לתחום להציע.

השורה התחתונה מן המחקרים הללו מעורבת. בענף שירותי הדיאליזה, למשל, הראה המחקר כי מיזוגים רבים עברו מתחת לרדאר של רשויות התחרות, ופגעו באיכות השירות וברווחת המטופלים – ממצא שעקבי עם הדרישה להחמרת סף האכיפה. בענף הרכב, לעומת זאת, מראה מחקר עדכני כי בין השנים 1980 ל-2018 התחרות גברה, ומרווחי היצרנים הצטמצמו במקביל לירידה בעלויות ולשיפור דרמטי באיכות המוצרים.

בענף המלט נמצא כי בין השנים 1974 ל-2016 נרשמה ירידה עקבית בעלויות, אך המרווחים עלו באופן צנוע בלבד מאחר ומרבית החסכון בעלויות התגלגל לידי הצרכנים. בענף קמעונאות המזון מצאה עבודה אחרת כי כאשר מודדים את הריכוזיות בשווקי מוצר מוגדרים היטב, מוצאים שהיא גבוהה משחשבנו – אך יורדת עם הזמן. בסקטור הסיטונאות נרשמה עליה מובהקת במרווחים, אך זו בטאה שיפור ניכר באיכות השירות וברווחת הלקוחות.

נציין כי רובם ככולם של המחקרים הללו הינם בגדר עבודות בתהליך, קרי, טרם התקבלו לפרסום. על כן נמתין בסבלנות לגירסתם הסופית. אך יש לציין כי הן נכתבו על ידי חוקרים מוערכים ובולטים בתחום.

התמונה, איפוא, מורכבת בהרבה מטיעון פשוט על כשל רגולטורי הגורר עליה בריכוזיות ופגיעה בצרכנים על פני כלכלת ארה"ב כולה. ישנם ענפים בהם זהו תאור נאמן של המתרחש, אך בענפים רבים אחרים, המצב שונה.

גם בסופ"ש האחרון בבוסטון ראינו עבודות שמסרבות לספר סיפור פשוט וחד-ממדי. עבודה עדכנית (בתהליך, אלא מה) בחנה למעלה ממאה קטגוריות בענף המזון על פני השנים בין 2006 ל-2019. העבודה הסיקה כי המרווחים בענף עלו על פני זמן, כתוצאה משני כוחות שפעלו בעת ובעונה אחת. מצד אחד, ביקוש הצרכנים הפך קשיח יותר: הצרכנים הפכו פחות רגישים למחיר, מה שאפשר לפירמות להעלות מחירים. מצד שני, הפירמות התייעלו והצליחו להפחית את העלויות שלהן מבלי שנדרשו לגלגל את החסכון הזה לצרכנים, וכך צמח המרווח, קרי, הפער בין מחיר לעלות.

אז מי אשם בעליית המרווחים על פני זמן – הצרכנים שלא פועלים מספיק כדי להשוות מחירים ולתת צ'אנס לתחליפים זולים? הרגולטור שאישר מיזוגים? ואולי עליית המרווחים בכלל מייצגת שיפור טכנולוגי שהיטיב עם כולם? אפילו בענף יחיד קשה לענות על השאלות הללו, וודאי שקשה לספר סיפור גורף על כלכלת ארה"ב כולה.

במובן הזה, כלכלני הארגון התעשייתי ממשיכים לתסכל את אלו שדורשים מהם לספר סיפור קצר וקליט שניתן לתרגם להון פוליטי, וטוב שכך. אבל במובן אחר, הם נענו לקריאה של הפרופסורים שמלנסי ורוז והחלו לייצר מאסה משמעותית יותר של עבודות שתורמות באופן ישיר לדיון הציבורי בנושא הריכוזיות והתחרות בארה"ב. הוואקום, ככל שהיה, הצטמצם מאוד, וטוב שכך.

כלכלני התחום גם מתבטאים יותר מבעבר ומשמיעים את קולם בשדה המדיניות, במיוחד בכל הנוגע לענפים וסקטורים בהם נדרשת לדעתם אכיפת הגבלים נוקשה יותר. אין דעה אחת אחידה, אך יש מעורבות ותרומה לשיח בנושאים הללו. מנגד, לא חסרים מי שכועסים על כלכלני התחום על סירובם לתת גושפנקה לטענה כי הריכוזיות היא שורש כל רע, וכי יש לפרק חברות גדולות באשר הן גדולות. מי שרוצה להיווכח מוזמן לפיד כלכלה בטוויטר (בעיקר באנגלית, אבל גם קצת אצלנו בשפת הקודש) שם הקרב הזה ניטש מדי יום ביומו.

ואז הגיעה ג'ודי. עודנו מנסים לעכל את ההנעה-לפעולה של הפרופסורים שמלנסי ורוז, וכבר אנו נקראים לארגן את הקיטבג ולהמשיך לצעוד קדימה. גם במקרה הזה, הקריאה לפעולה נישאה מעל בימת כנס ה-IIOC השנתי. הפעם, בבוסטון, שם חווינו בשבת שעברה סגירת מעגל יפה.

פרופ' ננסי רוז, שכזכור נשאה את הנאום המדרבן-לפעולה ב-2018, עלתה הפעם לבמה כנשיאת ארגון ה-IOS והציגה את כלת הפרס לשנת 2022: פרופ' ג'ודי שבאלייה. וגם לפרופ' שבאלייה היתה נקודה חשובה לגבי משהו שרצוי שכלכלני התחום יתחילו להקצות לו תשומת לב משמעותית יותר: ההשפעות החלוקתיות של תמורות תחרותיות בענפים שונים.

הנקודה של פרופ' שבאלייה פשוטה: כלכלני הארגון התעשייתי עושים עבודה די טובה בלתאר את ההשפעות על הרווחה הכוללת של מגמות תחרותיות בענפים כגון פתיחה לתחרות, מיזוגים, שינוי בטעמי הצרכנים או בטכנולוגיה. יש לנו כלים שמאפשרים למדוד ולקבוע בצורה סבירה האם הרווחה הכוללת עלתה, ירדה או נותרה ללא שינוי בעקבות תמורות כאלו.

אבל ההתמקדות ברווחה הכוללת, או בזו של הצרכן הממוצע, מחמיצה הרבה מאוד שונות מעניינת וחשובה! נניח למשל שישנה מאסה משמעותית של צרכנים שהפכו פחות רגישים למחיר. הללו מוכנים לשלם יותר, וכתוצאה מכך הפירמות, שלא בהכרח יכולות לנקוט באפליית מחירים אפקטיבית, מעלות את המחיר לכולם. במצב זה, הצרכנים שאינם רגישים למחיר חווים, לכל היותר, מכה קטנה בעגלת הקניות. אך צרכנים רגישים למחיר עלולים לספוג מהלומה קשה.

ההתמקדות האבסולוטית ברווחה הכוללת מוצדקת במידה וגידול בה מאפשר "לפצות" את מי שנפגע כך שכולם יוצאים נשכרים. אך במקרים רבים, אין שום מנגנון שמאפשר פיצוי שכזה. פרופ' שבאלייה אומרת לנו, ובצדק, שחשוב לתעד את ההשפעות ההטרוגניות על קבוצות שונות. גם מבחינת ההבנה התאורטית שלנו את תפקודם של השווקים, וגם כדי להבין את ההקשר הפוליטי שלהם, ואת הסיבה שמהלכים מסויימים, שיש בהם היגיון כלכלי מבחינת קידום הרווחה כוללת, עלולים לגרור תרעומת והתנגדות.

אז איפה אנחנו עומדים בחזית הזו? אני מסכים עם פרופ' שבאלייה שיש כאן עוד הרבה עבודה. אמנם, כפי שגם היא ציינה, יש לא מעט עבודות שמתייחסות להיבטים החלוקתיים של מבנה שווקים ותחרות. והחדשות הטובות הן שמבחינה מתודולוגית, כל הכלים הדרושים כדי להעריך שאלות כאלו קיימים ברשותנו. מה שחסר, אולי, זה יותר נראות לנושאים אלו, והכרה בשאלות מחקר כאלו כ"טבעיות" יותר עבור התחום.

מכיוון שאדם קרוב אצל עצמו, אדגים באמצעות עבודה שהתפרסמה בשנה שעברה בכתב העת American Economic Journal: Economic Policy, לה הייתי שותף יחד עם שאול לאך ומרב אורן-יפתח. העבודה תעדה, ראשית, פערי מחירים משמעותיים במחירו של סל קניות זהה בין סופרמרקטים הממוקמים בשכונות שונות בירושלים. כך למשל, סופרים הממוקמים בשכונות פריפריאליות (לדוגמה קריית היובל, נווה יעקב) גבו לעתים מחירים גבוהים יותר מאלו שנגבו על ידי סופרים הממוקמים בשכונות מרכזיות ובעלות סטטוס סוציו-אקונומי גבוה יותר. יצויין כי הניתוח התבסס על נתונים שכיום הינם כבר ותיקים למדי, משנת 2008.

שנית, העבודה סיפקה הסבר לדפוס זה: השכונות הפריפריאליות מרוחקות יותר ממרכזי הקניות העיקריים בעיר (תלפיות, גבעת שאול) שם ממוקמים הסניפים הזולים של רשתות הדיסקאונט. הריחוק הקשה על תושבי השכונות הפריפריאליות לערוך את קניותיהם בתלפיות או בגבעת שאול, והחיכוך המרחבי הזה הפך את השוק לפחות תחרותי. כתוצאה מכך, הביקוש של תושבים אלו לקניות בשכונת מגוריהם הינו קשיח למדי, וביקוש קשיח מתורגם, באופן לא מפתיע, למחירים גבוהים.

מה עשוי לשנות את המצב הזה? אפשרות אחת היא לבחון מה יקרה במידה והחיכוך המרחבי יפחת. למשל, מה יקרה אם זמן הנסיעה בין קריית היובל לתלפיות יתקצר, כפי שצפוי לקרות לאחר השלמת קוי הרכבת הקלה?

הסימולציות שבצענו הראו תמונה מורכבת. מצד אחד, בתרחיש כזה תושבים רבים של השכונה הפריפריאלית אכן יערכו את קניותיהם בתלפיות, ויהנו ממחירים אטרקטיביים יותר. מנגד, על פי הניתוח שערכנו, המחיר שייגבה בסופר בשכונה הפריפריאלית לא ישתנה בצורה משמעותית – על אף שהאינטואיציה הבסיסית שלנו אומרת שהפחתת החיכוך המרחבי אמורה להגביר תחרות ולהוריד מחירים.

מדוע הגברת התחרות לא מביאה, במקרה זה, לירידת מחירים? הסיבה היא שינוי בהרכב הצרכנים המבצעים את הקניות בשכונת המגורים הפריפריאלית. בהנתן אופציה נוחה לערוך את הקניות בתלפיות, תושבים רבים ינצלו אותה, אך תושבים אחרים – למשל, מבוגרים המתקשים להתנייד, יוסיפו לקנות בשכונה. כתוצאה מכך, הסופר שפועל בשכונה הפריפריאלית ימכור כעת לקהל צרכנים קטן יותר – אך עם ביקוש שהינו, בממוצע, קשיח יותר. "הקשחת" הביקוש מקזזת את השפעת את הגידול בעצמת התחרות ומביאה לכך שהמחיר לא צפוי להשתנות באופן משמעותי.

השורה התחתונה היא שהגברת התחרות, במקרה זה על ידי הפחתת חיכוך מרחבי, טובה. היא תעזור לתושבים רבים, וודאי לתושב הממוצע של השכונה הפריפריאלית, לשלם פחות. אך היא לא תעזור לתושבים אחרים, למשל, אלו שניידותם מוגבלת.

מהן השלכות המדיניות של עבודה כזו? זו שאלה טובה. בעיני, חשיבותה של עבודה כזו אינה בהכרח בהצדקת צעד מדיניות כזה או אחר (למרות שניתן לשקול, למשל, סיוע ישיר בהוצאות על רכישת מזון למבוגרים נזקקים המתגוררים בשכונות אלו). הערך העיקרי כאן הוא להבין קצת יותר טוב את התחרות בשווקים ואת ההשלכות שלה, וללכת מעבר לאינטואיציות בסיסיות לגבי האפקט על "הצרכן הממוצע" או "הרווחה הכוללת". נקודת מבט רחבה ועמוקה יותר יכולה לעזור לכולנו, שכן הבנה טובה יותר של מנגנון השוק היא מטרה ראויה ללא תלות בעמדה אידיאולוגית כזו או אחרת. היא אינה חייבת להוביל לאיתור של "כשלי שוק" או להצדיק התערבות. אך היא יכולה להעשיר את הדיון, ובכך תרומתה.

תם ולא נשלם המסע מ-2012 ל-2022 בעקבות הקרקס הנודד של ה-IIOC. אם נזכה, נתגלגל באפריל 2023 לוושינגטון DC לכנס השנתי הבא. מי יעלה שם על הבמה, ולאן הוא או היא ינסו לעודד אותנו להתקדם? אין לי מושג, אבל אפשר לפתח ציפיות.

כשמתחרים מדברים: בין שקיפות לקרטל

תשובה אחת

כשאנו שומעים "קרטל" עולה לנגד עינינו חיזיון ובו מתכנסים להם גרגמל ודארת' ויידר בחדר אפוף עשן. החברים מציתים עוד סיגר, מלטפים את ראשו של חתחתול, ומסכמים על העלאת מחיר בת עשרה אחוזים ברבעון הקרוב. תקשורת חשאית כזו אכן מתרחשת לעיתים. אבל הסוג המתעתע ביותר של תקשורת בין מתחרים הוא דווקא הסוג הגלוי.

נניח למשל שגרגמל ודארת' ויידר כלל אינם טורחים להפגש או לשוחח. יתר על כן, כמו ילדים טובים, הם עומדים בדרישת רשות ניירות הערך האמריקנית ומפיצים מסמך עדכון רבעוני למשקיעים, המלווה בשיחה מסורתית – ופומבית – עם אנליסטים ועתונאים. בפגישה, גרגמל משתף את המאזינים בכוונתו לצמצם את היקף היצור של כשפים ולחשים בעתיד הנראה לעין, ובסיבות לכך. דארת' ויידר מקיים פגישה משלו עם אותם גורמים ומשמיע מסרים דומים.

הם אינם אומרים זאת זה לזה, ולא מאחורי דלתיים סגורות. למעשה, הם לא שוחחו ביניהם מעולם. כל אחד מהם מעביר את המסר הזה באופן עצמאי ופומבי לציבור, כתחזית. האם מדובר במנגנון תאום מחירים מתוחכם, או בשקיפות מתבקשת ונדרשת על פי החוק?

ברשימה זו אמנע, כרגיל, מלהתייחס למשמעות המשפטית של הסוגיה ונתמקד במשמעות הכלכלית: האם תקשורת פומבית מסוג זה משפיעה על אופי התחרות, ואם כן, כיצד? בכובע זה, יש לנו את הפריבילגיה להתעדכן אודות מחקר אקדמי שהתקבל ממש לאחרונה לפרסום בכתב העת The Review of Economic Studies ומתעד סיטואציה כזו בענף התעופה האמריקני. המחקר הינו פרי עטם של גאורב ארייל, בן ליידן ופדריקו צ'יליברטו מחוסר הטוויטר (גילוי נאות: קולגות לתחום וידידי המערכת).

מעשה בשיחה רבעונית. בשנת 2015 דווח בוושינגטון פוסט כי משרד המשפטים האמריקני פתח בחקירה נגד כמה חברות תעופה גדולות. החקירה נפתחה על רקע טענות חוזרות כי הללו תאמו ביניהן את הגבלת קיבולת המושבים בטיסותיהן במטרה לגרום לעליית מחירים. החקירה הפדרלית לוותה בדרישה מהחברות לספק מידע מלא על תקשורת ביניהן, ובינן לבין אנליסטים בוול סטריט ומשקיעים מרכזיים. על אותו רקע נולדו גם מספר תביעות יצוגיות בשמם של צרכנים, שחלקן תלויות ועומדות.

מהי משמעותה של הגבלת קיבולת המושבים? כח מונופוליסטי מתבטא בכך שהמונופול מביא לשוק כמות "קטנה מדי" של המוצר ביחס לזו שהיתה מיוצרת בשוק תחרותי. הקטנת ההיצע מעלה את המחיר באופן שמשיא את רווחיו של המונופול. בשוק בו קיים מספר רב של מתחרים, היכולת לעשות זאת מוגבלת. אך כאשר מספר המתחרים קטן, הם עלולים להגיע להבנה בדבר הקטנת הכמות. הסדר קרטליסטי שכזה מסייע להם לשכפל את התוצאה המונופוליסטית ולחלוק ביניהם את השלל.

ה"הבעיה" התפעולית בהסדר כזה, מעבר לכל היבט חוקי, היא שקשה להגיע אליו ללא תיאום. יתכן שאני אצמצם את מספר המושבים בטיסותי, והמתחרים דווקא יגדילו את ההיצע שלהם ויכבשו נתח שוק על חשבוני. בהנתן פעולה מתואמת, לעומת זאת, ניתן יהיה להפיק רווחים קרטליסטיים.

ההשערה שבחן המחקר של גאורב, פדריקו ובן היא שחברות התעופה המרכזיות השתמשו בעדכונים הרבעוניים למשקיעים ולציבור, שהן נדרשות ממילא לספק כחברות ציבוריות, על מנת להעביר מסרים ולסגנל זו לזו אודות כוונותיהן. כל חברה כזו נדרשת לפרסם דו"ח רבעוני ובנוסף מקיימת שיחה עם כתבים ואנליסטים לשם דיון פומבי בתוכנו של הדו"ח. יש להניח כי חברות מתחרות חשופות אף הן לתוכנן של שיחות אלו, שכן אלו אינן חסויות.

על מנת לבחון את ההשערה, החוקרים הפעילו שיטות ניתוח טקסטואלי על תמלילי השיחות עם המשקיעים. מטרתם היתה לזהות סיטואציות בהן הדובר מטעם החברה השתמש במושג capacity discipline, קרי,"משמעת" וריסון בהקצאת קיבולת מושבים לטיסות. המאמר כולל תאור מעניין של האתגר המתודולוגי הכרוך בקידוד טקסט של שיחה חופשית למשתנה כמותי שכזה. על החוקרים היה ליצור כללי החלטה המאפשרים לקבוע אלו התבטאויות שקולות לשימוש במושג "משמעת הקיבולת", וזהו אתגר מורכב.

בהנתן הקידוד הזה, החוקרים בחנו את ההשפעה של התבטאויות בדבר הגבלת הקיבולת שנשמעות, נניח, ב-15 לאפריל (ומלוות את הדו"ח של הרבעון הראשון בשנה) על מספר המושבים בטיסות בחודשים מאי, יוני ויולי. הם שואלים שאלה פשוטה: נניח שבשוק תעופה מסויים (נניח, הקו בין נמל התעופה JFK בניו יורק לבין נמל או'הייר בשיקאגו) פועלות שלוש חברות תעופה מרכזיות, וכולן השמיעו לאחרונה התבטאות בדבר משמעת קיבולת בשיחותיהן עם התקשורת והמשקיעים. האם הדבר יביא לירידה בפועל בקיבולת הטיסות?

התשובה לשאלה הינה חיובית, והירידה בקיבולת נמדדת בכשני אחוזים בממוצע. זה לא נשמע הרבה, אך לאור העובדה שהשינויים "הרגילים" בקיבולת הם בממוצע בגובה של כשלושה אחוזים וחצי, מדובר בירידה משמעותית.

האם הדבר גורר גם עליה במחירים? את זה קשה יותר לחשב מאחר וקיבולת נמדדת במקטעי טיסות ישירות, ומחירי כרטיסים לרוב נקובים במונחי טיסות לא ישירות. אך החוקרים מוצאים גם עדות אפשרית לעליה במחירי הכרטיסים כאשר כל החברות המרכזיות בשוק התבטאו באופן פומבי אודות הצורך בריסון הקיבולת.

הסברים אלטרנטיביים. האם הממצאים הללו בהכרח מרמזים כי החברות משתמשות בשיחות הרבעוניות על מנת לתאם קיבולת ומחירים? בהחלט לא. החוקרים עצמם מסבירים כי לכל היותר ניתן לומר כי התוצאות עקביות עם השערה כזו. עם כל חיבתנו לאקונומטריקה, קצת קשה להוכיח האשמות כבדות באמצעות רגרסיה.

אז מה בכל זאת אפשר לעשות? ניתן לחשוב על הסברים אלטרנטיביים שיכולים להיות עקביים עם אותו דפוס בנתונים, ולבחון את סבירותם. החוקרים מנסחים מספר הסברים אלטרנטיביים כאלו.

הסבר אלטרנטיבי אחד הינו שהדיווחים לתקשורת ולמשקיעים הינם שיקוף תמים של הכוונות של הפירמה. הפירמה חושבת שההחלטה הנכונה עבורה היא לצמצם את מספר הטיסות, מדווחת על כך, ומבצעת. על פי פרשנות זו, אין כאן ניסיון תאום עם מתחרים אלא שקיפות מבורכת. אך החוקרים מראים תוצאות נוספות שמעמידות בספק רב את ההשערה הזו.

למשל, אם הפרשנות המיטיבה הזו נכונה, היינו מצפים שגם כאשר רק הפירמה שלנו מתבטאת בנושא משמעת הקיבולת, והיריבים אינם מתבטאים באופן דומה, היא תקטין את קיבולת הטיסות שלה בפועל. אך החוקרים מוצאים שאין אפקט מובהק של ירידה בקיבולת הטיסות של החברה במקרים כאלו. זאת ועוד: לא נמצא אפקט מובהק כזה גם כאשר כל החברות המרכזיות הפועלות בקו, חוץ מאחת, מתבטאות בנושא. האפקט מודגם רק כאשר כל החברות המרכזיות הפועלות בקו מתבטאות בנושא. אם היה מדובר בסך הכל בהצהרת כוונות עצמית ובביצוע שלה, היינו מצפים לראות את הביצוע גם במקרים האחרים.

פרשנות אלטרנטיבית נוספת היא שההצהרות לא נועדו לתאם פעולות בין מתחרים אלא פשוט מבטאות מתאם בין האינפורמציה והפעולות של חברות בענף. על פי פרשנות זו, לחברות קשה לצפות באופן מדוייק את הביקוש הצפוי לטיסות ברבעון הקרוב. לרשותה של כל אחת מהן עומד סיגנל רועש בלבד בדבר הביקוש הצפוי. כאשר מספר משמעותי של מתחרים שלי מצהירים על כוונתם לצמצם היצע, אני מסיק שכולם ראו סיגנל שלילי לגבי הביקוש הצפוי. במקרה זה, סביר מאוד שאכן הביקוש צפוי לרדת. אני לומד מכך, ומקטין את היצע הטיסות שלי עצמי.

אך החוקרים מצליחים להטיל ספק משמעותי גם בהסבר אלטרנטיבי זה. בפרט, הם מראים שאין ירידה מובהקת בהיצע המושבים שלי בקו תעופה נתון בסיטואציות בהן אני לא מצהיר על כוונה כזו, אך כל המתחרים שלי מצהירים על כוונתם להפחית את הקיבולת שלהם. אם תאוריית הלמידה היתה נכונה, העובדה שכל המתחרים שלי צופים ירידה בביקוש היתה אמורה לגרום לי לעדכן את הציפיות שלי ולהפחית קיבולת בעצמי, אך דפוס שיטתי כזה אינו בא לידי ביטוי בנתונים.

לסיכום, המחקר אינו מהווה הוכחה בדבר שימוש בשיחות עם משקיעים למטרת תאום מחירים. הוא מראה כי הנתונים עקביים עם השערה כזו, ולא עם הסברים אחרים. עדיין, יתכן כי קיימים הסברים אחרים לתופעה, כך שנותרות כאן שאלות פתוחות.

השלכות מדיניות. מוקד העניין שלנו כאן הינו מחקרי. אנחנו מנסים להבין קצת יותר טוב איך העולם עובד, ולא לגזור מסקנות מדיניות נחרצות על בסיס של מחקר כזה או אחר. ובכל זאת לא נתחמק מדיון בשאלה: מה ניתן ללמוד ממחקר כזה מבחינת מדיניות? ומה ניתן לעשות עם תוצאות של מחקרים כמותיים מסוג זה באופן כללי יותר?

נתחיל מהקשר המדיניות הרגיש ביותר: אכיפה פלילית. גם מבלי להכנס לסוגיות משפטיות, ברור שלשם אכיפה פלילית נדרש רף הוכחה גבוה. רגרסיות שמראות ש"ההתנהגות עקבית עם קרטל" ממילא אינן מוכיחות התנהגות קרטליסטית, אלא מעלות אפשרות כזו. העובדה שהסברים אלטרנטיביים לאותה התנהגות אינם עקביים עם הנתונים מחזקת את השערת הקרטל, אך זו עדיין השערה.

יחד עם זאת, נתונים ורגרסיות בהחלט יכולים לתרום להליכים משפטיים. נניח לשם הפשטות שקיימות עדויות אחרות, איכותניות יותר, שמספיקות עבור בית המשפט כדי לקבוע כי התקיים הסדר לא חוקי. למשל, נניח שחתחתול התיישב במקרה על האייפון של גרגמל והעלה את השיחה עם דארת' ויידר לרשת בשידור חי, ושדי היה בכך כדי לספק עדות לקיומו של קרטל.

במקרה זה, ניתוח כמותי באמצעות נתונים ורגרסיות יוכל להשלים את התמונה על ידי כימות הנזק הכלכלי לצרכנים. האם המחירים עלו כתוצאה מההסדר בשני אחוזים, בחמישה אחוזים, או בכלל לא? זו שאלה חשובה לצורך קביעת קנסות ופיצוי לצרכנים במסגרת תביעות יצוגיות.

תפקיד לא פחות חשוב של ניתוח כמותי נוגע לפעילות של רשות התחרות. המחקר על חברות התעופה האמריקניות נכתב על ידי חוקרים בלתי תלויים מהאקדמיה שהשתמשו במידע ציבורי גלוי. אך רשויות התחרות נהנות מסמכות נרחבת לדרוש נתונים חסויים לצורך אכיפת חוקי התחרות. יש להן, לפיכך, יכולת משמעותית לבצע בעצמן מחקרים כמותיים במקרים בהם עולה חשש לפגיעה בתחרות.

ומה יכולה רשות התחרות לעשות עם רגרסיות ונתונים המצביעות על ניצול לרעה של כח שוק, או על עדות אפשרית להסדרים כובלים אסורים? היא יכולה לדרוש מהצדדים את התכתובת הפנימית שלהם, על מנת להעמיק בבחינת הכוונות והמהות. היא יכולה להכריז על מונופולים וקבוצות ריכוז. היא יכולה לתת הוראה לחברות להמנע מפעילות שבסבירות גבוהה פוגעת בתחרות (למשל, להמנע מלהתייחס ל"משמעת קיבולת" בשיחות עם משקיעים בענף התעופה).

מדובר בסט כלים משמעותי שחלק לא מבוטל ממנו אינו מתבטא דווקא בענישה אלא בהבהרת וחידוד כללי המשחק התקינים, דבר שיכול לסייע לשוק ולשחקנים הפועלים בו.

מה קורה בפועל? רשות התחרות בישראל עשתה לא מעט עבודה מבוססת-נתונים בשנים האחרונות, וזו הניבה תוצרים מאירי עיניים וחשובים לכשעצמם. אך נראה כי במקרים רבים, התוצר הסופי היה המלצה לפעולה של מישהו אחר. דו"ח על ענף הרכב הופץ כקריאה לצרכנים לשים לב לעלויות החלפים של דגמים שונים. דו"ח על ענף הביטוח הופץ כהמלצות לפעולה של רשות שוק ההון. דו"חות אחרים קראו לרפורמות במכסים ובכשרות, נושאים שגם הם אינם נתונים לסמכותה המעשית של הרשות.

בעולם של משאבים מוגבלים, רצוי למקד את עבודת הנתונים ברשות בכזו שתומכת בתחום ההגבלים, שכן זוהי הסמכות היחודית של הרשות. כתיבה של דו"חות והמלצות לא מחייבות להגברת תחרות ניתן לעשות בכל גוף מחקר או משרד ממשלתי, וחבל שמשאביה היקרים והיחודיים של הרשות יתמקדו בעיקר בכיוונים אלו. כתיבה שיטתית של דו"חות המנחים שינוי רגולטורי ניתן לרכז, למשל, בגוף כגון המועצה הלאומית לכלכלה. בנושאים אלו הרחבתי כאן.

ככל שהרשות תמקד את משאביה המחקריים באיתורם והבנתם מהותם של הסדרים כובלים, הדבר יתן גם רוח גבית לאכיפה פרטית בנושא. בפועל האכיפה הפרטית מתמקדת כיום בתביעות "מחיר מופרז" בהן נידונה הלגיטימיות של שיקולי תמחור עצמאיים של פירמה כזו או אחרת. יתכן כי נראה ערך חברתי רב יותר מפעילות שתכליתה להגביל הסדרים כובלים אסורים כדוגמת קרטל.

הכותב שימש בעבר כיועץ חיצוני לרשות התחרות (בשמה הקודם "רשות ההגבלים העסקיים"). הבלוג כולל תאור של מקרים תאורטיים שאינם מהווים התייחסות או נקיטת עמדה ביחס בנוגע למקרה קונקרטי וממשי כלשהו. כמו כן אין לראות בתכני הבלוג יעוץ בשום תחום שהוא.

האם הריבית הנמוכה תומכת בהתנהגות קרטליסטית?

כתיבת תגובה

החיים בסביבת ריבית נמוכה מספקים לא מעט נושאים מעניינים למחקר כלכלי. מזוית תחרותית, מעניין במיוחד להבין כיצד חברות מתחרות ומשקיעות בעולם בו עלות גיוס ההון נמוכה מאוד במונחים היסטוריים. במסגרת זו, מעניין לשאול האם סביבת ריבית נמוכה מסייעת לקיומם וליציבותם של קרטלים?

בערב חג הסוכות העליתי לטוויטר סקר ששאל בדיוק את השאלה הזו. התגובות שיקפו את קיומו של קשר מורכב: הריבית מפעילה כוחות מנוגדים על התמריצים לקיים ולשמר קרטל. יחד עם זאת, ישנן סיבות טובות לחשוב כי באופן כללי, ריבית נמוכה מאוד כנראה מסייעת לקרטלים יותר משהיא פוגעת בהם. את המסקנה הזו נתבל בהרבה זהירות, ובהדגשה כי לכלל הזה יש כנראה לא מעט יוצאים מן הכלל. ננסה להבין מהם ולאפיין אותם.

מה מפרק קרטלים? רגע לפני הריבית, מה בעצם גורם לקרטלים להיות או לחדול באופן כללי? גורם אחד שבכוחו לפרק קרטלים הוא רשויות התחרות: הללו מוסמכות להגיש כתבי אישום כנגד חברות המתאמות ביניהן מחירים, חלוקת שוק ושאר הגבלות. לשם כך נדרשות בדרך כלל עדויות לתקשורת מפורשת ואסורה ביניהן.

מה שיותר חשוב לענייננו הוא שללא תלות במעמדו החוקי של הקרטל, הוא יכול להתפרק ולהגיע לקיצו בעצמו. קרטל מבוסס על מערכת מורכבת של תמריצים, וכשאלו כושלים, הקרטל מגיע לסיומו או שכלל אינו בא לעולם מלכתחילה.

כדי לשמר קרטל, נדרשת מידה של שיתוף פעולה ואמון בין החברות הנוטלות בו חלק. כאשר היריב סומך עלי, הוא יגבה מחיר גבוה ויצפה שאני אפעל באופן דומה. כל עוד נשכיל להצדיק את האמון ההדדי, נוכל לגבות מחירים גבוהים לאורך זמן באופן המשרת יפה את האינטרס המשותף שלנו. אך ברקע אורב כל הזמן איום בבגידה: אם היריב גובה מחיר גבוה, אני יכול להפתיע אותו ולגבות מחיר נמוך יותר.

סטיה כזו עשויה לאפשר לי לגנוב נתח שוק ניכר ולרשום רווח מיידי נאה. מנגד, לבגידה יש מחיר: היא תשים קץ למערכת היחסים היפה שפיתחנו (על גבם של הצרכנים כמובן), ותביא למחירים תחרותיים ולרווחים נמוכים יותר בהמשך.

אם כך, היכולת לשמר קרטל יציב קשורה מאוד בנכונות של חברות "להתאפק" ולהקריב הזדמנות להגדלת הרווח בטווח המידי לטובת רווחים גדולים יותר בעתיד. לשם כך נדרשת סבלנות. וסבלנות בהקשר זה מתבטאת במידת התחליפיות בין שקל עתידי, לבין שקל שניתן לקבל היום.

אפקט ראשון: ריבית נמוכה הופכת אותנו לסבלניים יותר, וזה מחזק את הקרטל. הריבית מבטאת את ערך הזמן של הכסף. כאשר היא גבוהה, שקל מחר שווה לנו הרבה פחות משקל היום. במקרה זה יש לי פחות סבלנות וחשוב לי יותר לגרוף רווחים מוקדם יותר. לעומת זאת, כאשר הריבית נמוכה, שקל היום ושקל מחר דומים מאוד מבחינתי. לכן התמריץ שלי לבגוד בחברי לקרטל נמוך יותר, והקרטל יציב יותר. האפקט הזה הוסבר יפה בתגובות לסקר של @triyng_my_best ו-@assafzim. תודה לכל מי שהתייחס לסקר ותרם תובנות – עזרתם לי מאוד לשפר את הרשימה הזו.

אפקט שני: ריבית נמוכה מתמרצת השקעות העלולות לערער את הקרטל. נחזור למנגנון הבגידה, הלא היא ההחלטה להוריד מחירים במפתיע, לייצר יותר ו"לגנוב" חלק ניכר מהשוק. במקרים רבים, החלטה כזו דורשת השקעה בחומרי גלם, ציוד או משאב אנושי שיש לגייס – כל זאת לפני שמוכרים את המוצר ורואים כסף.

מטבע הדברים, כאשר הריבית נמוכה, קל יותר לבצע השקעות כאלו. למעשה, בעולם של כסף זול, לחברות רבות קופת מזומנים לא קטנה שהן לא בהכרח יודעות מה לעשות איתה. להשקיע ולחזק את יכולות החברה נשמע כמו שימוש סביר לקופת מזומנים כזו. ואם קופת המזומנים ריקה, הריבית הנמוכה מאפשרת לגייס הון בקלות יחסית ולממן השקעות. ככל שגיוס הון מהווה תנאי הכרחי ל"שבירת הקרטל" על ידי השקעות והרחבת נפח הפעילות, הרי שריבית נמוכה יכולה להחליש קרטלים. גם לאפקט הזה התייחסו כמה מגיבים (@YaakovChenZion ו-@shailindner), אם כי יותר בהקשר של כניסת שחקנים "משבשים" לשוק – נקודה שנחזור אליה.

שילוב ידיים. אז מה קורה כאשר האינטואיציה הכלכלית שולחת אותנו לשני כיוונים מנוגדים? הדבר הראשון שנרצה לעשות הוא לכתוב מודל המסוגל להכיל את שניהם, ולראות מה קורה. האם שני האפקטים אכן דרים ביחד במודל אחד בעל עקביות פנימית? ואם כן, מי מהם יגבר, ומתי?

עבודה כזו בדיוק עשה סוורין לנהרד מאוניברסיטת ברן במאמר חדש, שנציין כי טרם עבר ביקורת עמיתים בכתב עת. במודל של סוורין יש שתי חברות המתחרות על פי המודל הקלאסי של הוטלינג. למי שלא מכיר או שכח, נחשוב על שני דוכני פלאפל הממוקמים בקצוותיו של רחוב תל אביבי. לאורך הרחוב פזורים לקוחות, כאשר חלקם קרובים יותר לדוכן א', וחלקם קרובים יותר לדוכן ב'. זמנם של הלקוחות יקר, ורכישה מדוכן שרחוק מהם יחסית מהווה עבורם עלות נוספת, מעבר לעלות הכספית של מנת הפלאפל.

הדוכנים מתחרים זה בזה שוב ושוב, יום אחר יום. ממש כפי שתארנו למעלה, ריבית נמוכה יותר הופכת אותם לסבלניים יותר. מנגד, גם האפקט השני נוכח: ניתן לבגוד בקרטל, לחתוך מחירים ולחזר אחר מספר רב יותר של לקוחות. אך לשם כך נדרשת השקעה, ואת זו יש לבצע עוד לפני שנמכרו כדורי הפלאפל. ניתן לממן אותה מקופת המזומנים של החברה, או באמצעות גיוס חוב בשוק ההון. ריבית נמוכה מורידה את עלויות ההשקעה הזו, ומקלה על שבירת הקרטל.

קיומם של שני אפקטים מנוגדים מביא את סוורין להסיק כי השפעת הריבית אינה אחידה: בתחומים מסויימים, עליה בריבית תפגע ביציבות הקרטל, ובתחומים אחרים תתמוך בה. אך הוא בכל זאת מגיע למסקנה חשובה מאוד: כאשר הריבית יורדת ומגיעה לטריטוריה נמוכה מספיק, הכח המסייע ליציבות הקרטל גובר על הכח המערער אותו, והקרטל הופך יציב. במובן זה, סביבת ריבית נמוכה מצטיירת כידידותית ליצירתם ושימורם של קרטלים.

מדוע זה קורה? התשובה מעט עדינה ואנסה לתאר אותה באופן אינטואיטיבי, באופן שאולי חוטא לעושר של הניתוח של סוורין. ככל שהריבית מתקרבת לאפס, יכולת גיוס ההון שלנו אמנם גדלה, אבל האפקט של השקעות נוספות על היכולת להפיק רווחים מבגידה בקרטל הולכת ודועכת. בגידה כזו מתבטאת בחיזור אחר לקוחות שנמצאים יחסית רחוק מהדוכן שלי. אך מכיוון שיש לפצות אותם על המרחק שעליהם לעבור כדי להגיע אלי, אצטרך לגבות מחירים נמוכים יותר ויותר, והרווחיות העודפת שניתן להפיק מכך נשחקת במהירות.

מנגד, כאשר הריבית יורדת לטריטוריה נמוכה ומתקרבת לאפס, הסבלנות שלנו גדלה באופן מואץ. מדוע? אם נסמן את שער הריבית ב-r, הפירמה מוכנה להוון שקל של מחר ל-(1+r)/1 שקלים של היום. לכן, כאשר הריבית הולכת ופוחתת, "שקל מחר" הולך ומתקרב בערכו ל"שקל היום" בקצב גובר.

במילים אחרות, כאשר הריבית יורדת ומגיעה לטריטוריה נמוכה, אני גם נעשה סבלן יותר באופן שתומך בקרטל, וגם קל לי יותר להשקיע ולשבור את הקרטל – אך האפקט הראשון הולך ומתחזק, בעוד שהאפקט השני הולך ודועך. לכן, מסיק סוורין, ריבית נמוכה צפויה לסייע ליציבות של קרטלים. חסדי השם!

מגבלות. התוצאה מעוררת מספר הסתייגויות חשובות. כאשר מודל מניב תוצאה ברורה, עלינו לשאול: מה לא כללנו במודל, כלומר, ממה התעלמנו? זו דרך טובה להבין את מגבלות הכח של הניתוח שבצענו.

השאלה הראשונה היא עד כמה התוצאה כללית במובן שהיא תשרוד אם נניח תחרות מסוג אחר, ולא כזו שנובעת מן המודל של הוטלינג. כאן אני חושב שיש מקום לאופטימיות זהירה: הרעיון שישנה תשואה פוחתת להשקעות בקיבולת יצור נשמע כמו משהו שאמור להתרחש בהרבה מקרים, אם כי ודאי לא בכל מקרה, ודרוש עיון מעמיק יותר.

מגבלה משמעותית נוספת היא שמבנה השוק מוחזק קבוע: שני דוכני פלאפל ניצבים בשני קצותיו של הרחוב, והמודל אינו מאפשר כניסה או יציאה של דוכנים נוספים, או מיזוגים ורכישות (אגב, ולמען הסר ספק: סוורין אינו ישראלי ולא כתב מאמר על דוכני פלאפל, והוא יוכל להודות לי על שירותי הלוקאליזציה מאוחר יותר).

משתמע שהמודל אינו מכיל את האפשרות של כניסה של שחקן חדש ו"משבש": כזה שמביא איתו שיפור במוצר, בשירות או בעלות היצור שמשנה את פני הענף ומאפשרת לו לגרוף נתח שוק נכבד, ואולי אפילו להפוך את הקרטל הקיים ללא רלבנטי. שחקן כזה אינו מסתפק בלגרוף אליו לקוחות פלאפל ממקומות מרוחקים יותר, עם תשואה הולכת ופוחתת: הוא מסוגל אולי להמציא פלאפל-לייזר שניתן לשגר לכל מקום על כדור הארץ ללא עלות ובאופן מידי, ולשלוח את הקרטל הקיים לתהום הנשיה.

בסביבה של ריבית נמוכה, ניתן לעתים לגייס מימון גם עבור רעיונות נועזים כמו פלאפל-לייזר. לפיכך, ההסתברות להגעה של שחקן כזה עולה, ויציבותם של קרטלים קיימים, כמו ההתכנות של הקמת קרטלים חדשים, עלולה לעמוד בפני איום משמעותי שלא נכלל במודל.

מה עוד לא קיים במודל? ובכן, ריבית נמוכה יכולה להגביר פעילות של מיזוגים ורכישות, או לתת רוח גבית להשקעות א-סימטריות שמחזקות את דריסת הרגל של חברות גדולות (תודה ל-@ZuckermanRoy,@hegelian21, @RShlezinger ולהפניה שסיפק @itamarcaspi). בשני המקרים, היא יכולה לתרום להגברת הריכוזיות בשווקים, וריכוזיות עלולה בתורה לסייע לקיומם של קרטלים. הערוץ הזה אמנם לא נכלל במודל, אבל הוא מצטייר כתומך במסקנה המרכזית: קשר חיובי בין ריבית נמוכה לבין שגשוג של קרטלים.

השורה התחתונה. ממש כמו הקשר בין רייצ'ל ורוס מהסידרה "חברים", גם הקשר בין שער הריבית לבין התכנותם ויציבותם של קרטלים הינו מורכב. אבל זה שיש לנו שתי ידיים לא בהכרח מחייב אותנו לנפנף בהן בחוסר אונים ולהגיד: "לא יודע, תבינו מה שאתם רוצים ושחררו אותי".

חשוב לנו להפגין בקיאות בחומר ולהבין מורכבויות, ולפעמים זה אומר שצריך להודות שאיננו יודעים מה התשובה. אבל לפעמים יש מספיק עדויות כדי להגיע למסקנה מעשית מוצקה, תוך הצגת ההסתייגויות הראויות.

במקרה שלפנינו אני חושב שיש שורה תחתונה: נראה שבאופן כללי, סביבת ריבית נמוכה אכן תתמוך לרוב בקיומם ויציבותם של קרטלים. מדוע? אמנם קיימים שני כוחות מנוגדים, אך המודל של סוורין חידד את הנקודה שככל שהריבית מתקרבת לאפס, ה"סבלנות" מתחזקת באופן גובר, וזה צריך להיות נכון באופן כללי למדי. את האפקט הנוסף (הפחתת עלות ההשקעה שמאפשרת את שבירת הקרטל) תאר סוורין ככזה שהולך ופוחת. גם אם המודל שלו אינו כללי לחלוטין, אני חושב שתכונה זו תתקיים בהרבה מקרים.

ה"דעיכה" הזו יכולה להיות מופרת, בין היתר על ידי כניסת שחקנים שיביאו עמם חדשנות, במיוחד מהסוג המשבש, וזו אכן סבירה יותר בסביבת ריבית נמוכה בה השוק משווע להשקעות בטכנולוגיה חדשה. לכן אני רחוק מלהסיק שריבית נמוכה מגדילה את התכנותם ויציבותם של קרטלים בכל התחומים: ישנם תחומים בהם יקרה בדיוק להיפך! אך חדשנות משבשת באמת אינה תכונה שמאפיינת כל ענף. לעומת זאת, אפקט "הסבלנות המתעצמת" הינו כללי יותר, ולכן כנראה יגבר במספר רב של מקרים, אם לא ברובם.

האם אני פתוח לשמוע טיעונים שישכנעו אותי אחרת? חד משמעית. אבל זו המסקנה המתבקשת בעיני, והיא מגיעה יחד עם גילוי נאות לגבי מגבלות ומורכבויות.

עדויות אמפיריות. רגע אחד. אם התאוריה מצביעה על כיוונים מנוגדים, זה לא אמור להיות השלב שבו אנחנו נותנים לנתונים לדבר ולהגיד לנו מי מהם גובר, ומתי?

כמובן, וזה מה שאנו משתדלים לעשות ברוב ימות השנה. אך במקרה שלפנינו אני קצת סקפטי לגבי המידה בה העדויות האמפיריות הקיימות חזקות דיין.

סוורין עצמו מספק תמיכה אמפירית למסקנות המודל שלו. עיון מפורט יותר במודל התאורטי של סוורין מצביע על קשר בצורת האות U בין הריבית ויציבותם של קרטלים: הקרטל יציב במיוחד בריבית אפס, לאחר מכן יציבותו פוחתת ואז שוב עולה כאשר שער הריבית עולה. סוורין מצליח להראות קשר אמפירי כזה באמצעות בסיס נתונים אירופאי הכולל 17 שנה של תצפיות על שערי הריבית ועל יציבותם של קרטלים שנחשפו בחקירות פליליות. הוא גם מפנה אותנו לספרות אמפירית קודמת (וקטנה) שהניבה מסקנות סותרות.

ניכר כי סוורין עצמו מתייחס לתמיכה האמפירית הזו בזהירות הנובעת בעיקר ממגבלות שונות של בסיס הנתונים, למשל, העובדה כי הוא כולל רק קרטלים שנחשפו בחקירות פליליות. אבל הקושי האמפירי הוא כללי יותר. ואכן, מספר מגיבים לסקר הטוויטר (בפרט, תודה ל-@MaorMilgrom) התייחסו לקושי האפשרי להפריד אמפירית בין האפקט של שער הריבית לזה של מחזורי עסקים.

כך למשל שוחחנו כאן אשתקד על המאמר של רותמברג וסלונר, המציג טיעון לפיו המחיר הקרטליסטי הינו אנטי-מחזורי: בתקופות של גאות נוצרים ביקושים גבוהים למוצר, התמריצים לסטות מהקרטל גוברים ויש להפחית את המחיר הקרטליסטי על מנת להפחיתם. על פני זמן, הריבית נעה יחד עם תמורות מאקרו כלכליות נוספות. הדבר מקשה מאוד לנתח את ההשפעות שלה במנותק מאלו של שינויים בתוצר, בביקושים וכו'.

אם אכן נוכל לקבל תובנות אמפיריות חזקות בנושא, הן כנראה תבואנה מניתוח של ענפים ספציפיים על פני זמן, באופן המאפשר להביא בחשבון את המאפיינים היחודיים שלהם.

אפילוג: שנתיים לבלוג. בסוכות תש"פ העליתי לראשונה לטוויטר קישור לרשימה בבלוג. שורות אלו נכתבות בסוכות תשפ"ב. הרבה מאוד השתנה בעולמנו בשנתיים האחרונות. מה שלא השתנה הוא התהליך שמוליד רשימות בבלוג.

הרשימות נולדות "על הדרך" כתוצר לואי של עבודה על נושאים במבנה שווקים ואקונומטריקה. את המאמר של סוורין ראיתי לאחרונה במסגרת מושב של כנס בו נטלתי חלק. אין לי רשימת נושאים סגורה ואני בעיקר נשאב לכתיבה על דברים שאני עוסק בהם ממילא בדרך כזו או אחרת.

למה בעצם? כאן מגיעה תודה לטוויטר. הטוויטר מאפשר לנו לכתוב על מה שמעניין אותנו ולשוחח עם אנשים המתעניינים באותם נושאים. האינטראקציה הזו היא הלב הפועם של העניין בכלכלה או בכל תחום אחר. התגובות שקישרתי למעלה, שעזרו לי לדייק ולהשביח את הרשימה הזו, הן דוגמה פשוטה לכך.

יש לי גם חשבון טוויטר נוסף, ותיק יותר, בו אני כותב באנגלית ובז'רגון טכני יותר. הוא בעיקר מסייע להתעדכן ולשמור על קשר עם התחום גם כשאין זמן לעלות על מטוס. ובמיוחד מאז שהקורונה הטמיעה את הרגלי העבודה מהבית, גם החשבון בעברית הפך לדרך מעולה ללמוד ולשמור על קשר.

כך או כך, נקווה לשנה טובה מאוד לכולנו ותודה רבה על תשומת הלב.