בחלק א' של רשימה זו ניסינו להבין מה קרה לצרכן הישראלי בעקבות המחאה, עם דגש על המילה "ניסינו". בחלק השני והאחרון נפנה את הזרקור לתחום ההגבלים והתחרות: איפה היינו לפני עשר שנים, והיכן אנו היום?

הקושי לענות על שאלה זו נובע מכך שהמידע שעומד לרשותנו בנושא חלקי וחסר. מי ששואל שאלה דומה לגבי כלכלת ארה"ב מוצא מיד מסה משמעותית של מחקרי עומק רלבנטיים. בבריטניה פרסמה השנה רשות השווקים והתחרות מחקר מקיף, שאפשר לה להסיק כי עצמת התחרות במשק הבריטי פחתה בעקבות המשבר הפיננסי ב-2008, והתאוששה באופן חלקי לאחר מכן. בישראל הקטנה, באופן לא מפתיע, לא עומד לרשותנו בסיס ידע דומה.

לאיזה מידע בעצם אנו זקוקים? בתקשורת ובמדיה החברתית מציגים לנו מעת לעת סדרות מחירים של מוצרים וסקטורים שונים, אך הסתכלות על מחיר בלבד אינה מספקת. יתכן, למשל, שהלחץ התחרותי דחף את היצרנים לשפר דווקא את איכות או מגוון המוצרים. במקרה זה, הסתכלות צרה על מחיר תסווה את הגידול האמיתי בעצמת התחרות.

נהוג להסתכל גם על מדדים נוספים: שולי הרווח של הפירמות, והריכוזיות הענפית. מחקרים בארה"ב הצביעו על עליה דרמטית במדדים אלו בענפים רבים בשני העשורים האחרונים. זהו ממצא חשוב, אך עדיין אינו מספר את הסיפור המלא. מדדים אלו יכולים לעלות כתוצאה מחדשנות טכנולוגית באופן שמשפר רווחה – או כתוצאה מכשל בתחום ההגבלים המכביד את הנטל העודף המונופוליסטי ופוגע בצרכנים.

בדיוק משום כך צללו כלכלני הארגון התעשייתי בארה"ב לעובי הקורה וחקרו את אופי התחרות ברזולוציה שמאפשרת מיקוד והבנה טובה יותר. בסקטור הסיטונאי, מראה מחקר עדכני כי הגידול בריכוזיות וברווחיות ביטא תהליך טכנולוגי מבורך שיצר פירמות איכותיות ויעילות יותר. מנגד, בתחום הבריאות, מצביע המחקר על מיזוגים שהובילו לעליית מחירים ואפילו לפגיעה באיכות השירות. הסתכלות ממעוף הציפור, הרואה את כל השווקים כמקשה אחת, עלולה לפיכך להיות מטעה.

בישראל אנו יכולים רק לחלום על מחקר מקיף ומעמיק כזה. מעת לעת נכתבו כמובן עבודות חשובות, אך אלו אינן מספקות תמונה מקיפה ורחבה של מגמות תחרותיות במגוון ענפי המשק. בולט במיוחד העדרו של מחקר הבוחן את השפעתם של מיזוגים, הן מראש, והן בדיעבד. בארה"ב ובאירופה נכתבה כמות גדולה מאוד של מחקרים בתחום זה, ואצלנו אני מתקשה להזכר אפילו בעבודה אחת כזו (אם אתם זוכרים, אשמח להפניות בתגובות).

כיצד יכול מחקר מקיף יותר לעזור לנו? השיח של כלכלני ארה"ב ביחס למהלכים שמוביל ממשל ביידן בתחום התחרות ממחיש זאת בצורה יפה.

להתרשמותי הלא-מדעית, קיבלו כלכלני הארגון התעשייתי בארה"ב את מהלכי הממשל ברגשות מעורבים. אמנם, רבים מהם קראו מפורשות בשנים האחרונות להחמרת אכיפת ההגבלים העסקיים, ולשם בדיוק מועדות פניו של הממשל החדש. אך באותה נשימה, הבהירו רבים מהם כי אינם מעוניינים לחזור ארבעים שנה אחורה. אז נהג הממשל לפרק חברות גדולות על רקע חשש עקרוני מכוחן הרב, גם ללא טיעון כלכלי מוצק. כפי שמתאר אורי פסובסקי ב"גלובס", המינויים של לינה חאן לראשות נציבות הסחר הפדרלית ושל טים וו לעוזר מיוחד לנשיא לנושאי תחרות וטכנולוגיה יכולים להתפרש כרצון פוליטי לחזור לגישה "ברנדיסיאנית" זו.

מדוע אנו נידונים, קבל בשבוע שעבר ידידי כריס קונלון, להכנע לדיכוטומיה שבין האכיפה הקיצונית של שנות השישים של המאה הקודמת, לבין שחרור הרסן של שנות השמונים הנמשך עד לימינו אנו? למה אנחנו לא יכולים לחיות במאה ה-21 ולבסס מדיניות על עשורים של מחקר וידע מקצועי?

רחשי לב אלו זכו, בכל זאת, למענה מכובד בצו עליו חתם לאחרונה הנשיא ביידן (אמל"ק בעברית כאן), בניצוחו של לא אחר מאשר אותו טים וו, העוזר המיוחד לנשיא. הצו הנשיאותי כולל 72 הנחיות ספציפיות לסוכנויות הפדרליות לשחרר חסמים תחרותיים בשוק העבודה, בתחום הבריאות, בחקלאות ובשורה ארוכה של תחומים נוספים. חלקים גדולים מן הצו מתכתבים ישירות עם המחקר עליו מדבר כריס, ושואבים ממנו את הגושפנקה שלהם. לפיכך התקבל הצו, שוב להתרשמותי הלא מדעית, בצורה חיובית מאוד על ידי כלכלנים רבים.

נסכם: ללא מחקר איכותי, קשה להתעלות מעל לפוליטיזציה ולססמאות. בהעדר מחקר הזירה מופקרת לדוברים אידיאולוגיים שאינם מתבססים על ידע מקצועי רלבנטי, ולעתים אף מסווים אותו בכוונה. הדיון הקלישאתי הזה הינו בלתי נמנע. אך כאשר מתנהל במקביל דיון מקצועי המבוסס על מחקר העומד בסטנדרט מקצועי וכפוף לביקורת עמיתים, אפשר לעשות דברים גדולים.

נחזור אלינו. בישראל אנו סובלים לא רק מחסרונו של בסיס ידע מוצק, אלא גם מהעדרם של מסורת ועניין ציבורי בתחום ההגבלים העסקיים. ישראל המוקדמת התמקדה בהשרדות וביציבות כלכלית, וקידום תחרות לא עמד בראש מעייניה. חוק בנושא הגבלים עסקים נחקק לראשונה בשנת 1959 אך נותר בגדר אות מתה במשך עשורים רבים. כך למשל תאר נחום גרוס ז"ל את כלכלת ישראל בעשור השני לקיומה ככזו שכללה ענפי-משנה רבים בהם פעל "מספר קטן של מפעלים גדולים" שלא פעם "כרתו ביניהם הסכמי קרטל" ("העשור השני", בעריכת צבי צמרת וחנה יבלונקה).

רק בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים החלה ישראל להתייחס לנושא ברצינות רבה יותר, שהתבטאה בחקיקה מעודכנת ובהקצאת משאבים לאכיפה על ידי רשות הגבלים עסקיים עצמאית. בעקבות מחאת 2011 המליצה ועדת טרכטנברג לחזק את הסמכויות והמשאבים העומדים לרשותה של רשות ההגבלים העסקיים, והמלצה זו אכן יצאה אל הפועל. עד כמה זה הצליח?

כאמור, חסר לנו "דש-בורד" מחקרי שיענה על השאלה בצורה מעמיקה. ניתן כמובן להבחין כי תחומים מסויימים (נניח, אופנה) חוו בעשור האחרון תחרות משמעותית יותר כתוצאה מהזמנות מקוונות מחו"ל. אבל תמונה שיטתית יותר, שתתמקד במספר רב של ענפים, ובחסמים לתחרות מלבד מגבלות יבוא, אין ברשותנו.

עלינו להכיר תודה לעוסקים בתחום ההגבלים העסקיים בישראל. מעיסוק אפסי בנושא, הפך התחום למוכר יותר ונרשמו בו השגים משמעותיים. במלאת עשור למחאה, ועל רקע מגיפת הקורונה שיתכן והחריפה בעיות הנובעות מריכוזיות, השעה כשרה להעביר הילוך ולחשוב על מדיניות הגבלים 2.0. להלן ארבע הצעות בנושא.

הצעה ראשונה: לתת כבוד ונראות למאבק בקרטלים. בשנים האחרונות הובילה רשות התחרות הליכים שהובילו להרשעה בעברות קרטל בתחום הלחם, בתאום מכרזים בפרוייקט להשאלת ספרי לימוד, בענף הגיזום ובענף מדי המים. כמו כן תלויים ועומדים כתבי אישום נוספים כנגד חברות גדולות בענף המעליות, וחברות נסיעות בהקשר לנסיעות לפולין, ונדגיש כי במקרים אלו קיימת כמובן חזקת החפות.

הפעילות החשובה הזו אינה זוכה להד תקשורתי משמעותי, וגרוע מכך: הדיון הציבורי נוטה לעתים להגחיך את הנושא. כך למשל תקפו גורמים בתקשורת את הרשות בטענה כי היא מכלה את זמנה על נושאים פעוטים לכאורה כגון מדי מים וגיזום. טענה זו שגויה מיסודה בשלושה מובנים.

ראשית, כדי להרשיע בעברת קרטל פלילית, דרוש תעוד של תקשורת מפורשת בין מתחרים במטרה להגביל תחרות. חברות גדולות נהנות מיעוץ משפטי מיטבי ולכן מצליחות לרוב להמנע מטעויות כאלו. אין פלא, לפיכך, כי המקרים המגיעים לכתב אישום והרשעה נוגעים לרוב לחברות פחות מוכרות לציבור הרחב.

שנית, התחומים בהם הוגשו כתבי האישום כלל אינם פעוטים. אם הרשות המקומית שילמה יותר עבור גיזום או פרויקט ספרי לימוד, היא נאלצה להעלות ארנונה או לצמצם שירותים אחרים, ומי שנפגע מכך במיוחד הן השכבות החלשות. גם לחם או מעלית אינם בדיוק מוצרי מותרות.

שלישית, ענישה והרתעה עשויות לתרום להפחתת התופעה בתחומים רבים נוספים, ולהותיר יותר כסף בכיסו של הצרכן. באופן מסורתי דומה כי רף הענישה בישראל אינו גבוה, אך יש הטוענים כי ניכרת בו מגמת החמרה.

אם אחוז אחד מאנרגיית הציוצים והכתבות שמופנית בשנים האחרונות לנושא מחירי האננס היה עוסק בנושא הקרטלים, יתכן שהיינו רואים מודעות גבוהה יותר של המגזר העסקי למותר ולאסור, ותחרות רבה יותר במגוון תחומים.

הצעה שניה: מיקוד ב"הגבלים". בשנת 2019 נפרדנו לשלום מ"רשות ההגבלים העסקיים" ששינתה את שמה ל"רשות התחרות". שינוי השם ביטא את ההבנה החשובה כי מדיניות תחרות היא מושג רחב הכולל מספר אפיקי פעולה: לא רק אכיפה של כללי ההגבלים העסקיים, אלא גם קידום שינויים רגולטוריים לצורך הגברת התחרות במגוון ענפים.

רשות התחרות אכן הפיקה דו"חות עם המלצות לשינויים רגולטוריים במגוון תחומים חשובים כגון ביטוח בריאות, שירותי תשלומים וחלפי רכב. עבודות כאלו עשויות לספק תשתית למהלכים רגולטוריים מקדמי-תחרות ברוח דומה למה שראינו בצו הנשיאותי של ביידן. לדוגמה, הצו של ביידן מנחה את הרשויות הפדרליות להתיר מכירת מכשירי שמיעה "מעבר לדלפק" ולהגביל את יכולתם של יצרנים למנוע מצרכנים לתקן מכשירים שרכשו באמצעות צד שלישי.

לכאורה הכל נשמע מצויין: הדו"חות וההמלצות חשובים ותורמים. ולרשות אכן תפקיד המוגדר בחוק לייעץ לממשלה בתחום התחרות. אך האם הרשות היא באמת המקום הנכון להפקת דו"חות כאלו בקנה מידה נרחב? התשובה אינה מובנת מאליה.

דו"חות והמלצות מסוג זה יכולים להכתב, ואכן נכתבו לאורך השנים, בהובלת גופים ממשלתיים רבים. בסופו של יום, מדובר בהמלצות שלעתים נותרות על הכתב ללא ישום מעשי. דו"ח ועדת לנג מ-2014, למשל, תאר מספר רב של כשלים החוסמים יבוא לישראל. שבע שנים חלפו, ויהיה הוגן להגיד שמרבית הכשלים הללו עדיין כאן. גם לרשות התחרות אין שיניים שמאפשרות לה לאכוף את שינויים הרגולטוריים עליהם היא ממליצה, החוסים לרוב תחת סמכותם של משרדי ממשלה ורגולטורים אחרים.

לעומת זאת, רשות התחרות היא הרגולטור בעל הסמכות ליישם ולאכוף בפועל צעדים בתחום ההגבלים: היא יכולה להתנגד למיזוגים, להכריז על מונופולים וקבוצות ריכוז, ולהגיש כתבי אישום בנוגע להסדרים כובלים. היא יכולה לתת הוראות למונופול המנצל את כוחו לרעה, ולהטיל עליו קנסות מנהליים כבדים. היא יכולה לחדד את גבולות המותר והאסור באמצעות גילויי דעת, כאשר השוק יודע שלא מדובר באמירות בעלמא אלא בהנחיות שהתעלמות מהן עלולה לגרור צעדי אכיפה מעשיים. לשם ביצוע משימות אלו מעמיד החוק לרשותה של רשות התחרות כלים משמעותיים, למשל, היכולת לדרוש ולקבל מסמכים פנימיים של חברות.

הרשות, כמובן, פעלה ופועלת רבות בתחומים אלו, וראויה על כך לכל שבח. אך האם לא נכון שתקדיש את מירב משאביה לפעילויות כאלו, בהן יש לה סמכות מעשית ויחודית, ולאו דווקא ליעוץ רגולטורי שאותו יכולים לספק כלכלניות וכלכלנים במשרדי ממשלה רבים?

אם נחזור לרגע לציר הזמן, נכיר בכך שהעיסוק בחוקי ההגבלים נולד בישראל באיחור ניכר, ועל אף העבודה המסורה והמתמשכת וההתקדמות שנעשתה בשנים האחרונות, עדיין לא התגבש דיו. היחס הציבורי האדיש לקרטלים הוא עדות אחת לכך. על מנת לקדם את התחום, חשוב שמירב משאביה של הרשות הממונה יופנו אליו. כאשר כלכלניות וכלכלנים ברשות כותבים, נניח, דו"ח שמציע שינויים רגולטוריים במערך הכשרות, הם פחות זמינים לחקירה אינטנסיבית של מיזוגים והסדרים כובלים או של שימוש לרעה בכח מונופוליסטי.

אני לא מציע לשנות בחזרה את השם ל"רשות ההגבלים העסקיים." חבל להדפיס מחדש המון ניירות מכתבים. ואני לא מציע, חלילה, שהרשות תנטוש את פעילותה החשובה ביעוץ לממשלה בנושאי תחרות. אבל מיקוד המשאבים בתחום ההגבלים הינו חשוב ומתבקש.

ומה יהיה על הדו"חות וההמלצות לשינויים רגולטוריים להגברת התחרות? זוהי פעילות חשובה, אך יתכן שנכון יותר שהגוף שירכז אותה יהיה דווקא המועצה הלאומית לכלכלה. זוכרים את טים וו, העוזר המיוחד של ביידן? הוא ישב במקום הנכון ובזמן הנכון כדי לקחת את הידע המחקרי ולעזור לנשיא לפרוט אותו לצו מעשי. בישראל אין נשיא ואין צוים נשיאותיים. אבל יש ראש ממשלה, והוא (או היא!) יוכלו להטיל את כובד משקלם לקידום התחרות, כאשר יעמוד לצידם צוות המתמקד ביצירת ואיגום ידע בתחום.

צוות לקידום התחרות במועצה הלאומית לכלכלה יוכל גם לייצר מחקרי "דש-בורד" מהסוג שנכתבו בבריטניה, בארה"ב ובמדינות נוספות המתארים תמורות בתחרות, ברמה ענפית ומשקית, על פני זמן. והוא יוכל לבצע מחקר רטרוספקטיבי חשוב של החלטות בנושאי מיזוגים. עבודה כזו ממילא אינה צריכה להיות מבוצעת על ידי הרגולטור המקבל את ההחלטות הללו, קרי רשות התחרות.

הצעה שלישית: "כיפת ברזל" הגבלית למתחרים חדשים. גלית היא יזמית שפיתחה מוצר חדש (הערה: סיפור מעשה בדיוני, כל קשר למקרים ספציפיים במציאות מקרי בהחלט). היא קיבלה משוב חיובי מקמעונאי גדול, הרוכש כיום מאה יחידות מוצר כאלו בחודש מספק בשם משה. הקמעונאי אמר לגלית שהמוצר החדש שלה לא רק זול יותר מזה של משה, אלא גם נותן מענה טוב יותר לצרכנים מסויימים. הוא הביע נכונות עקרונית לרכוש עשרים יחידות של המוצר של גלית מדי חודש, ולהמשיך לרכוש את השמונים הנותרות ממשה.

משהשלימה את פיתוח יכולת היצור ובקרת האיכות, פנתה גלית שוב לקמעונאי, אך הלה בישר לה שלצערו לא יוכל לרכוש ממנה אפילו יחידה אחת. מדוע?

ובכן, מששמע משה על כוונתו של הקמעונאי להפחית את רכישותיו ממנו לטובת רכישות ממתחרה חדשה, הוא הוציא את החליפה של האיומים והודיע שאם יעשה הקמעונאי כך, תהיינה לכך השלכות כבדות. הקמעונאי לא יוכל עוד לקבל הנחות ממשה. וכאשר יתקשר להזמין סחורה, משה ישתמט מלענות לשיחה במשך כמה ימים, וידאג קודם לחידוש המלאי אצל קמעונאים מתחרים.

הקמעונאי נאלץ להענות לדרישתו של משה. "אני לא יכול בלי משה", הסביר לגלית. "רוב הצרכנים מכירים רק את המוצר שלו. אם יבואו לחנות שלי והמוצר שלו לא יהיה על המדף, הם יעזבו ולא יחזרו."

בגירסה נוספת של הסיפור הבדיוני הזה, הקמעונאי מספר לגלית שמשה דורש ממנו כעת לקנות את המוצר "בחבילה" יחד עם מוצר אחר קריטי שגם ממנו הוא צורך מאה יחידות בחודש. התוצאה זהה: הוא לא יוכל לרכוש את המוצר של גלית כלל, על אף שרכישה של כמות מסויימת ממנו היתה רצויה מבחינתו, והיתה אף יכולה לשפר את רווחת הצרכנים.

מה תעשה גלית? כנראה תשב בערב על כוס בירה ותספר לחבר'ה שאי אפשר לעשות עסקים ולהתקדם בארץ הזו. אך יתכן שהיא אינה יודעת שהצעדים שביצע משה עלולים – תחת תנאים מסויימים – להיחשב להפרה של החוק.

לרשותנו ספרות כלכלית ענפה המתארת מתי חוזי בלעדיות או קשירה יכולים להיות יעילים ומעודדי-רווחה, ומתי הם מהווים חסימת תחרות גרידא. רשויות תחרות בעולם נשענות על ספרות זו על מנת לאסור הסדרי בלעדיות וקשירה כאשר הם משמשים בידיה של פירמה דומיננטית למטרה מובהקת של חסימת תחרות, ולהתירם כאשר אין זה המצב.

אם תפנה גלית לבית המשפט ותתבע את משה בעצמה על הפרה של חוק התחרות, היא צפויה להליך משפטי ארוך ומתיש שיכלה את משאביה המעטים, בעודה מנועה מלעלות על המדף ולייצר הכנסות. למותר לציין שקו פעולה כזה אינו מעשי.

רפורמות תחרותיות והפחתת מכסים הם צעדים חשובים, אך הם לא יעזרו לגלית. מה שיכול לעזור לה הוא אכיפה של חוקי ההגבלים העסקיים. לשם כך נדרש שרשות התחרות תדע, בזמן אמת, על סיטואציות כזו של גלית ותוכל לתת להן מענה מהיר.

כדאי לפיכך לשקול להקים פונקציה יעודית ברשות התחרות: צוות שיעסוק באינטנסיביות בקיום קשר ישיר עם עסקים קטנים ויזמים בישראל, ויבצע הסברה יזומה בקרב אוכלוסיה זו. ככל שמתחרים חדשים מתקשים לעלות על המדף בשל פרקטיקות אנטי-תחרותיות פסולות, הרשות יכולה לתת הוראה ל"משה" הרלבנטי לחדול מהפרקטיקה האסורה, ואף לפעול כדי לחייב אותו לעשות כך מידית, במקביל לדיון משפטי ארוך יותר. מענה מהיר הינו קריטי למתחרים חדשים ובעלי אורך נשימה קצר.

חוקי ההגבלים מאפשרים לעשות הרבה יותר מאשר לאסור על קרטלים או לבחון מיזוגים. הם מאפשרים למנוע חסימה לא חוקית של תחרות מצד פירמות חדשות. הם מאפשרים גם להגן על ספקים קטנים מפני ניצול לרעה של כח מונופסוניסטי על ידי לקוח גדול. לשם כך צריך לדבר עם העסקים הקטנים והיזמים לאורך כל ימות השנה, ולהגביר את המודעות לקיומן של פרקטיקות אנטי-תחרותיות. הגברת הפעילות בתחום זה תסייע גם לחזק את ההבנה בציבור הרחב לגבי חשיבותם של חוקי ההגבלים.

הצעה רביעית ואחרונה: להמשיך לתת משקל נמוך ל"מחיר מופרז" – אך להכריז על מונופולים וקבוצות ריכוז. לטובת שני הקוראים והקוראות שעדיין איתי (הנחה אופטימית?) אתייחס לשני נושאים אחרונים. אני סבור שטוב עשתה הרשות בשנים האחרונות בכך שנמנעה מלהשקיע משאבי אכיפה בתחום המחיר המופרז. אמנם עילה כזו לא צריכה להמחק כלל מהמפה, כדי לספק הרתעה כנגד מקרים בהם מתעוררת בעיה משמעותית. אבל רצוי שהמדינה ובתי המשפט לא ישקיעו משאבים יקרים בניסיון לקבוע מהם גבולות המחיר ההוגן של שלל מוצרים ושירותים, במסגרת אכיפה ציבורית ופרטית. עדיף לטפל בחסמים לתחרות, מאשר במחיר הגבוה שהוא לרוב אך סימפטום שלהם.

את המשאבים יש להקדיש כאמור לפעילויות הליבה של רשות התחרות: בקרת מיזוגים, אכיפה כנגד קרטלים והסדרים כובלים. וגם: הכרזה על מונופולים וקבוצות ריכוז, דבר שהרשות נמנעה ממנו בשנים האחרונות. לרשות נימוקים טובים להמנעות זו: החובות החוקיות החלות על מונופול אינן מותנות בכך שהוא הוכרז רשמית ככזה. הרשות מעדיפה לפיכך למקד את משאביה באכיפה של הפרות, ולא בהכרזות שדורשות בפני עצמן משאבים לא מעטים – ולמעשה אינן נחוצות לצורך אכיפה.

ובכל זאת אני סבור כי יש לחזור ולהכריז על מונופולים וקבוצות ריכוז. נכון, זה דורש משאבים, וגם בגלל זה הצעתי למעלה להסיט את משאבי הרשות מפעילות עיצוב רגולציה לכיוון ההגבלי. אבל זו פעילות חשובה במיוחד במדינה שעדיין לא התפתחה בה מסורת תחרותית בריאה.

במדינת ישראל פועלים מונופולים וקבוצות ריכוז במספר רב של ענפים. לא ניתן למפות את כולם, וזה באמת יהיה מיותר ובזבזני. נזכיר גם שאין שום בעיה חוקית להיות מונופול, ושקיומו של מונופול עשוי להיות יעיל כאשר הוא נובע מיתרונות לגודל או מחדשנות. אך ניתן להגדיר יעדים סבירים ולהתמקד בהכרזה על מונופולים בענפים בהם היחס בין התועלת מההכרזה לבין המשאבים הדרושים לשמה גבוה במיוחד.

מהי התועלת מההכרזה? בראש ובראשונה, הרתעה ויצירת מודעות. ההכרזה יכולה להיות מלווה במתן הוראות למונופול להמנע מפרקטיקות אנטי-תחרותיות ספציפיות הרלבנטיות במיוחד למקרה שלו, ולהרתיע אותו מפיתוח פרקטיקות נוספות שכאלו. ההכרזה יכולה גם לתת רוח גבית לאכיפה פרטית. למשל, לגלית יהיה קל יותר לתבוע את משה במידה והוא מהווה מונופול מוכרז, והכרזה כזו גם יכולה לעזור לגלית להיות מודעת לכך שהחוק מספק לה הגנות מאותו מונופול.

סוף דבר. חוקי ההגבלים הקיימים מספקים מטריה רחבה של צעדים קריטיים הדרושים לשימור תחרות בריאה. שינויי רגולציה ניתן לקדם במגוון משרדים ממשלתיים, אבל יש רק גוף אחד שבסמכותו לאכוף את כללי ההגבלים, וזו רשות התחרות.

פעילות האכיפה דורשת הרבה מאוד משאבים, בין היתר כי הרשות אינה עומדת מעל החוק: חברות שנפגעות מהחלטותיה יכולות לפנות לבית המשפט בבקשה לבטלן. דווקא משום כך, חשוב מאוד שמירב ומיטב המשאבים יוקדשו לפעילות זו על מנת שיהיה לה סיכוי טוב להצליח.

העליתי כאן כמה רעיונות לשיפור המצב התחרותי בישראל. אין בכך כדי לגרוע דבר מההערכה שאני רוחש לעבודה המסורה ולפעולות החשובות הנעשות ברשות התחרות, שאף זכיתי לייעץ לה בעבר. ההצעות אינן נטולות בעיות ואתגרים, וסביר שתהינה דעות שונות לגביהן.

העיקר שנמשיך לשוחח ושנתראה ב-2031 כדי לשאול שוב מה קרה. עם קצת יותר עבודות ומחקר, אולי אפילו יהיה לנו קצת יותר קל לדעת את התשובה.

רוצים להמשיך בשיחה? ניתן להגיב למטה, לעקוב אחרי "על שווקים ותחרות" בטוויטר, להירשם בדף הבית לקבלת רשומות חדשות לתבת המייל, או ליצור קשר.

פורסם ב-31.7.2021. כל הזכויות שמורות לאלון איזנברג Ⓒ2019-2021