מהו כח מונופוליסטי?

אם היה לנו שקל על כל פעם בה שמענו את המושג "מונופול", בעיית יוקר המחיה הפרטית שלנו היתה הופכת חמורה פחות. אך לרוב איננו מתעכבים על משמעות המושג. מהם מונופולים, כיצד הם נולדים, וכיצד הם מנצלים את כוחם? האם הם מהווים, כמו שטען הכלכלן האוסטרי יוזף שומפטר, תולדה טבעית של תהליך החדשנות והיצירה? או שמא, כפי שטוען הבלוגר הפופולרי נואה סמית', הם "רעל עבור השוק?" למען האמת, מונופולים יכולים להיות כל הדברים הללו, ועוד.

בפשטות, כח מונופוליסטי נובע מהעדר תחרות: ספק בעל מעמד מונופוליסטי הוא כזה המספק מוצר או שירות באופן בלעדי. צרכנים המעוניינים לרכוש את המוצר חייבים לרכוש אותו מהספק הבלעדי, ולשלם את המחיר בו נקב. בלעדיות זו מאפשרת לספק לגבות מחיר העולה על המחיר שהיה נקבע בתנאי תחרות. יכולת זו היא המאפיין המרכזי של הכח המונופוליסטי.

נשמע פשוט למדי, אך כמו תמיד הדברים מורכבים יותר. למטה נרחיב בסוגיות הבאות: מה מגביל את הכח המונופוליסטי? האם המושג מתייחס אך ורק לספק יחיד של שירות ומוצר? מהו ההבדל בין כח מונופוליסטי ל"כח שוק"? איך מונופול נולד? וכיצד נזהה אותו בפועל?

כאשר לספק יש מעמד מונופוליסטי, האם המשמעות היא שכוחו בלתי מוגבל?

תשובה: גם בהתעלם משיקולים של תדמית, הגינות וכו', יכולתו של הספק להעלות את המחיר באופן רווחי מוגבלת על ידי נכונותם של הצרכנים לשלם על המוצר, או באופן כללי יותר – על ידי תנאי הביקוש.

לדוגמה: דני מוכר מברשות שיניים בישראל. אביו של דני הוא חבר כנסת והעביר חוק על פיו רק אנשים ששמם מתחיל באות ד' רשאים למכור מברשות שיניים בישראל. החוק גרם לפרישתם המיידית מהענף של מתחריו של דני: ירוחם, משה ועירית. מאחר והליך הרישוי למכירת מברשות שיניים ארוך ומייגע, רק בשנה הבאה תוכל דורית להכנס לענף ולהתחרות בדני. לפחות בשנה הקרובה, לפיכך, דני הינו הספק היחיד של מברשות שיניים בישראל (מה גם שאביו, המחוקק היצירתי, כבר שוקד על חוק שיבטיח את שליטתו בענף גם בשנה הבאה).

מרוצה ושיכור כח, דני מתכוון להעלות את המחיר של מברשת שיניים מרמתו הנוכחית, עשרה ש"ח. עם כל שקל נוסף של עליה במחיר, דני מגדיל את ההכנסות שלו מכל מכירה – אך במקביל, הוא מוכר פחות יחידות מוצר. מדוע? למרות שהוא הספק היחיד של מוצר חיוני, ברמת מחיר מסויימת כל אחד מאיתנו יחליט לוותר על רכישת מברשת שיניים. ברור, למשל, שאם מברשת שיניים תעלה עשרת אלפים ש"ח, רובנו נוותר על רכישת המוצר ונחפש פתרונות אחרים: למשל, להמשיך להשתמש במברשת שיניים בלויה וישנה.

הנכונות המקסימלית לשלם הינה שונה על פני פרטים: בעוד שצרכן מסויים לא יסכים לשלם יותר מ-12 ש"ח, צרכנים אחרים יהיו מוכנים לשלם עד 20 ש"ח עבור מברשת שיניים, וכן הלאה. לכן, עם כל עליה נוספת במחיר, קבוצת צרכנים נוספת תנטוש את דני. ככל שהמחיר יוסיף ויאמיר, אפקט הנטישה יהיה חזק יותר. בנקודה מסויימת, העלאת המחיר בשקל נוסף כבר תקטין את רווחיו של דני. לכן דני לא יוסיף להעלות מחיר ללא גבול, אלא יעצור בנקודה כלשהי.

הנקודה ממנה לא כדאי עוד להעלות את המחיר תלויה במאפייני הביקוש. ככל שהביקוש קשיח יותר, רמת המחיר האופטימלית של דני תהיה גבוהה יותר. ביקוש קשיח מתקיים עבור מוצרים חיוניים (מברשת שיניים, לדוגמה, היא בהחלט מוצר חיוני, וסביר שדני יכול להעלות את המחיר באופן ניכר כספק יחיד). אך אין כמעט מוצר שהביקוש עבורו קשיח לחלוטין, במובן שאנשים ישלמו כל סכום ובלבד שיוכלו להמשיך ולרכוש אותו. לדוגמה, טיפולי שיניים הם בהחלט מוצר חיוני – ועם זאת, לדאבון הלב, רבים מוותרים עליהם בשל עלותם הגבוהה.

ראוי לציין גם מקרים בהם ספקים שהשיגו לעצמם מעמד מונופוליסטי במכירת תרופה מסויימת העלו את מחירה באופן דרסטי, תוך ניצול תלותם של החולים בתרופה. ספקים אלו נתקלו בתגובה נחושה של הרשויות שתבעו אותם בעוון גביית "מחיר מופרז". על המושג "מחיר מופרז" בהקשרו הרגולטורי נרחיב ברשומה נפרדת בקרוב.

לסיכום: גם כאשר ישנו ספק יחיד, הכח המונופוליסטי שלו מרוסן על ידי מאפייני הביקוש, ובפרט, על ידי נכונות הצרכנים לשלם עבור המוצר. ככל שהביקוש למוצר קשיח יותר, כך הכח המונופוליסטי חזק יותר.

האם המושג "כח מונופוליסטי" מתייחס אך ורק לספק יחיד של שירות או מוצר? ומה ההבדל בין "כח מונופוליסטי" ל"כח שוק"?

תשובה: השימוש הנפוץ במושג "כח מונופוליסטי" כולל גם מצבים בהם קיימים מספר מתחרים. לאף אחד מהם אין שליטה מוחלטת בענף, אך עדיין יתכן שכל אחד מהם שולט על סגמנט חשוב של השוק, או שמסיבה אחרת יש להם יכולת לשמר רמת מחירים על-תחרותית. ליכולת זו אנו קוראים גם "כח שוק".

ישנם שאינם אוהבים את הערבוב בין המושגים "כח מונופוליסטי" ו"כח שוק" והיו מעדיפים להשתמש במושג הראשון אך ורק למצבים בהם קיים ספק מונופוליסטי יחיד ומובהק. בכל מקרה, המהות הכלכלית של כח השוק הינה זהה, בין אם הוא מופעל על ידי מתחרה יחיד, או על ידי מספר מתחרים.

האבחנה הזו מעניינת בהקשר הישראלי. חוקי ההגבלים העסקיים בישראל מגדירים מונופול כגוף השולט בלמעלה מחמישים אחוז מן השוק הרלבנטי. עם זאת, לאחרונה פועלת רשות התחרות על מנת להרחיב את ההגדרה כך שתתייחס באופן כללי יותר לספק שביכולתו להכתיב לשותפי הסחר שלו תנאים פחות טובים מאלו המתקבלים בתנאי תחרות. יכולת זו, מטבע הדברים, יכולה להיות מוקנית גם לספק המחזיק בפחות מחמישים אחוז מהשוק.

מהם מקורותיו של הכח המונופוליסטי?

תשובה: כח מונופוליסטי יכול לנבוע ממגוון של תרחישים שהינם מאוד שונים זה מזה.

תרחיש ראשון: חדשנות טכנולוגית. כאשר פיתחה חברת "אפל" את הטלפון החכם הראשון, האייפון, היא למעשה ייסדה את שוק הטלפונים החכמים: בשלב הראשוני, בהגדרה כלל לא היו לה מתחרים מכיוון שאף אחד לא הגיע לשוק עם מוצר דומה.

המערכת הכלכלית במרבית המדינות המתקדמות מקדשת את החדשנות הטכנולוגית וטורחת להבטיח את התמריצים לעסוק בה. בפרט, מערכת הפטנטים מבטיחה מונופול, גם אם זמני, למי שפיתח מוצר או רעיון בעל ישימות כלכלית. הדבר ממחיש את המורכבות שביחס של הרגולציה למונופולים: בזרוע אחת (הגבלים עסקיים) היא מבקשת להצר את צעדיהם ולמנוע מונופוליזציה של שווקים תחרותיים, ובזרוע האחרת (משרד הפטנטים) היא מאפשרת את יצירתם, כאשר הדבר נתפס כמשרת את החברה ורווחתה.

במקרה של האייפון, אפל אמנם רשמה פטנטים רלבנטיים, אך נכשלה בניסיון למנוע משפטית ממתחרות דוגמת סמסונג להגיע לשוק עם מוצר דומה. לכן מה שהתחיל כמונופול, הפך עד מהרה לזירה תחרותית יותר.

תרחיש שני: בידול. האם אפל איבדה לחלוטין את כוחה המונופוליסטי בשוק הטלפונים החכמים כאשר נכנסו לשוק טלפונים חכמים של סמסונג, וואווי וחברות נוספות? בהחלט לא. האייפון הוא מוצר מבודל: מנקודת מבטם של הצרכנים, הוא אינו זהה למכשיר מקביל של חברה אחרת. בידול מוצרים יכול לבוא לידי ביטוי בהיבטים שונים: יתכן שלמוצר יש תכונות ופונקציות שונות מאלו של מתחריו. יתכן שהעיצוב שלו שונה, באופן שמושך צרכנים מסויימים (ואולי דוחה אחרים). יתכן שהאמינות הטכנית שלו, כפי שנתפסת על ידי הצרכנים, שונה מזו של מתחריו.

לבידול מוצרים נקדיש רשומה נפרדת בקרוב. אך לענייננו כאן, הבידול יוצר כח שוק. נבחן ראשית מצב של העדר בידול (או "מוצרים הומוגניים"): נניח לרגע שהצרכנים היו תופסים את כל הטלפונים החכמים כזהים מבחינת תכונותיהם, עיצובם וכו'. במצב זה, מחיר הטלפון החכם היה צונח ומגיע לרמתו התחרותית.

הרמה התחרותית הינה העלות השולית, כלומר, העלות לייצור יחידה נוספת. נניח לרגע שעלות הייצור של טלפון חכם היא 100 דולר. במצב של העדר בידול, אף אחת מהחברות לא היתה יכולה לגבות יותר ממאה דולר עבור המכשיר שלה. למשל, אם אפל היתה גובה מחיר של 150 דולר, סמסונג היתה יכולה לגבות 140 דולר ולגנוב לאפל את כל נתח השוק שלה – מכיוון שהצרכנים בתרחיש זה רואים בטלפונים של אפל וסמסונג מוצרים זהים, איש לא היה מסכים לשלם 150 דולר על מה שניתן להשיג ב-140 (ניתוח זה פשטני קצת: הוא מניח שאין בעיות אינפורמציה או מגבלות קיבולת, אך עדיין סביר שהוא תופס נאמנה את מה שהיה מתרחש בשוק, לפחות בקירוב). גם מחיר של 140 דולר לא היה מחזיק מעמד, כי וואווי היתה גובה 130 וגונבת לסמסונג את כל השוק וכן הלאה. המחיר היחידי שהיה שורד כתוצאה יציבה היה העלות השולית עצמה: 100 דולר.

במציאות המצב שונה מאוד, והסיבה לכך היא שהצרכנים אינם תוספים את הטלפונים החכמים של היצרניות השונות כזהים. די בכך שסגמנט גדול דיו של צרכנים רואה באייפון מוצר עדיף (בשל תכונות טכנולוגיות, עיצוב, או היוקרה המתלווה לבעלות על מכשיר של אפל), כדי שאפל תוכל לגבות, למשל, 300 דולר על האייפון, גם אם יצרנים אחרים גובים 200. בתרחיש זה, כשיצרן אחר גובה פחות מאפל, הוא לא גונב לה את כל נתח השוק, מאחר והיא מוסיפה לשרת את פלח השוק שמוכן לשלם 300 דולר על האייפון ולא יעבור לרכוש טלפון אחר רק כי הוא זול יותר.

בידול המוצר הוא, לפיכך, פקטור מרכזי היוצר כח שוק ומאפשר לחברות לגבות מחיר ברמה על-תחרותית. על מנת להשיג את הבידול, חברות משקיעות במחקר ופיתוח (על מנת ליצור מוצר שונה), או בפרסום (על מנת ליידע את הצרכנים אודות הייחוד של המוצר שלהן, או לשכנע אותם שקיים ייחוד שכזה). כמו חדשנות טכנולוגית, אנו עשויים לראות בבידול מוצרים אסטרטגיה "לגיטימית" נוספת להשגת כח שוק.

תרחיש שלישי: הגנות רגולטוריות. זהו התרחיש המעורר, מטבע הדברים, את המחלוקות הגדולות ביותר.

ישנם מספר הקשרים בולטים בהם רגולציה ממשלתית יוצרת ומשמרת מונופולים. דוגמה בולטת היא הגנות סחר: על מנת להגן על יצרנים מקומיים מפני תחרות מצד מוצרים מיובאים, הממשלה עשויה להטיל מכסים, מכסות או אף לאסור כליל על יבוא מוצרים מסויימים למדינה. דוגמה נוספת היא רגולציה שנועדה להגן על בריאות הציבור: זו מציבה דרישות העלולות להקשות על כניסת מתחרים חדשים לענף. לבסוף, ניתן לחשוב על רגולציה שמטרתה הבוטה והבלתי-מוסתרת היא הגנה על כוחו המונופוליסטי של ספק כלשהו (פעילותו הפרלמנטרית של אבא של דני, טייקון מברשות השיניים, לדוגמה).

מטבע הדברים, רגולציה מסוג זה הינה מאתגרת שכן היא מציבה אינטרס אחד (הגנה על ייצור מקומי ותעסוקה, בריאות הציבור) אל מול אינטרס אחר (תחרות והורדת יוקר המחיה). לגבי הגנות הסחר, קיים דיון פורה שמומלץ להתחקות אודותיו בבלוג של אסף צימרינג. לגבי רגולציה שמטרתה להגן על בריאות ובטיחות הציבור, ניתן למצוא בהגות הכלכלית גישות שונות. הספרות העוסקת באינפורמציה א-סימטרית עשויה לעודד אותנו להכיר בחשיבותה של רגולציה כזו, שהרי הצרכן אינו יכול לחקור בעצמו את הבטיחות והסגולות הבריאותיות של מוצרים שונים.

מנגד, ניצבת משנתו הסדורה והמטרידה של הכלכלן ג'ורג' סטיגלר: על פי גישתו, מי שכותב את הרגולציה בסופו של דבר הם לוביסטים של החברות הפועלות בענף. הכלכלה הפוליטית, טוען סטיגלר, מביאה לכך שהאינטרס של הציבור הרחב אינו בא לידי ביטוי, שכן על אף שהצרכנים הם רבים, כוחם מבוזר ואין מי שייצג את האינטרס שלהם באופן ממוקד ואפקטיבי. לעומת זאת, לחברות הפועלות בענף ישנו תמריץ חזק להשפיע על חקיקה וכן את המשאבים הכספיים והאחרים כדי להבטיח זאת.

מה שמתחזה לפיכך להיות רגולציה וחקיקה שנועדה להגן על הציבור, למעשה מוזמן על ידי החברות על מנת להערים חסמי כניסה ולבצר את כוחן המונופוליסטי. הוספת דרישות שרירותיות לדרישות הרישוי לפעולה בענף מסויים יכולה בהחלט לחסום תחרות ולבצר כח מונופוליסטי. למתבונן מהצד קשה להפריד בין דרישות שרירותיות ל"מוצדקות", ומכאן הקושי.

היבט רגולטורי נוסף הוא, כמובן, הגבלים עסקיים. מטרתם של חוקי ההגבלים העסקיים היא למנוע מונופוליזציה של שווקים, כמו גם ניצול לרעה של הכח המונופוליסטי. בארה"ב ובאירופה גוברים בשנים האחרונות קולות הטוענים כי הרשויות "נרדמו בשמירה" ולא מנעו את יצירתם והשתרשותם של מונופולים באמצעות מיזוגים ורכישות. על טענות אלו נרחיב בקרוב ברשומה נפרדת.

לסיכום: כח מונופוליסטי יכול לנבוע ממגוון של סיבות. חלקן מהוות חלק בלתי נפרד מצמיחה בריאה של כלכלה, קרי, שאיפתם של יזמים לחדשנות ולבידול המוצר שלהם. חלקן פחות לגיטימיות ונובעות מניצול לרעה של מנגנונים הנחזים כמגנים על אינטרסים של הציבור.

כיצד נזהה מונופול בפועל?

תשובה: זיהוי מונופולים הוא תחביב נפוץ בקרב פוליטיקאים, עיתונאים, עורכי דין ולא עלינו, כלכלנים. ישנם המזהים אותם בכל מקום, וישנם בעלי גישות מקלות יותר.

פילוסופיה בצד, להכרעה כי לספק כלשהו קיים מעמד מונופוליסטי ישנן השלכות רגולטוריות לא פשוטות. לא כל מה שמותר לספק מן השורה, מותר גם למונופול. על פי החוק, מונופול חייב להמנע, באופן יזום, מלנצל לרעה את כוחו. כלומר, הוא אינו רשאי לחכות שהרגולטור יתלונן עליו או ידרוש ממנו לחדול מהתנהגות כזו – מוטלת עליו החובה להמנע מכך מראש (אחד ההקשרים המתוקשרים הוא "תמחור מופרז", לו נקדיש רשומה נפרדת בקרוב). לכן, להכרעה "מיהו מונופול" ישנה משמעות משפטית ומעשית רבה, והיא אינה יכולה להשאר במחוזות פילוסופיים-הגותיים בלבד.

פרקטיקת ההגבלים העסקיים היא להגדיר ראשית את השוק הרלבנטי בו פועל הספק. באופן טבעי, ככל שהספק שולט בנתח ניכר יותר משוק זה, תגבר הנטיה לראות בו כבעל מעמד מונופוליסטי. לדוגמה, החוק הישראלי מגדיר מונופול כחברה השולטת בלמעלה מחמישים אחוז מהשוק הרלבנטי עבורה (אם כי לאחרונה נעשים נסיונות לעדכן את החוק ולהגדיר תנאים נוספים בהם תוכל חברה כבעלת כח מונופוליסטי).

הגדרת שווקים, לפיכך, היא משימה קריטית בתחום ההגבלים. לו נפעיל קריטריון צר מדי להגדרת השוק, הרי שכל ספק יוכרז כמונופול. רוכל היפותטי בשוק מחנה יהודה, למשל, עלול להיות מוגדר כמונופול, אם נגדיר את השוק הרלבנטי עבורו כ"שוק דוכני העגבניות הממוקמים ליד הפיצוחים ושמופעלים על ידי אדם בשם צביקה", שהרי צביקה שכזה ישלוט במאה אחוזים מהשוק הרלבנטי. לו נגדיר קריטריון רחב מדי, נפספס פירמות רבות בעלות מעמד מונופוליסטי.

הגדרת השוק עבור מוצר מסויים מתבססת על דרגת התחליפיות בינו לבין מוצרים אחרים מנקודת מבטם של הצרכנים. בדוגמה שלעיל, ברור שהגדרת השוק היתה צרה שכן צרכנים סבירים יהיו אדישים בין עגבניה שנמכרה על ידי אדם בשם צביקה, לבין עגבניה זהה שנמכרה על ידי רונית. לכן, גם דוכן הירקות של רונית, כמו כל הדוכנים האחרים בתחום שוק מחנה יהודה, הינם מתחרים של צביקה והשוק הרלבנטי שלו כולל את כולם. ככל שנתח השוק שלו אינו דומיננטי מדי, לא נגיע למסקנה שצביקה הינו בעל מעמד מונופוליסטי.

בדוגמה מעשית יותר, האם חברת בזק הינה בעלת מעמד מונופוליסטי? על מנת לענות על שאלה זו עלינו לבחון תחומי פעילות ספציפיים שלה. בתחום הטלפוניה הקוית, בזק והוט הינן החברות היחידות שהינן בעלות תשתית לאספקת שירותים כאלו (אם כי הן עשויות להתחרות גם בספקים הרוכבים על הרשתות שלהן). אך האם "שוק הטלפוניה הקוית" הינו שוק מוגדר היטב? אם נגדיר את השוק, לחילופין, כ"שוק דקות השיחה בכל מדיה באשר היא", הכולל גם שיחות בסקייפ, ווטסאפ וכו', הרי שנתח השוק של חברת בזק יהיה נמוך בהרבה.

על מנת להכריע האם שיחה קולית בווטסאפ מתחרה בשירותי בזק, עלינו לבחון את מה שמכונה "גמישות התחלופה": כאשר מחיר דקת השיחה בטלפון הקוי של בזק עולה, נניח, בחמישה אחוזים, כמה דקות שיחה יוסטו לשיחות קוליות בווטסאפ? ככל שנדידה כזו משמעותית יותר, ניטה יותר לראות בווטסאפ כחלק מהשוק הרלבנטי, מה שיקטין את הסיכוי לראות בבזק כמונופול בתחום זה.

את "גמישויות התחלופה" ניתן לאמוד אמפירית באמצעות שיטות סטטיסטיות-אקונומטריות, או להעריכן באופן איכותני באמצעות סקרים, שיחות עם גורמים בשוק וכו'. רשויות התחרות בעולם משתמשות בתמהיל של גישות כאלו על מנת להכריע בסוגיות כאלו. מתודה זו מכונה לעתים "מבחן המונופול ההיפותטי". דוגמה קונקרטית של מתודולוגיה להגדרת שווקים שפותחה ברשות ההגבלים בישראל עם ישום לשוק ממרחי החלב ניתן למצוא באתר הרשות (גילוי נאות: כותב שורות אלו סייע לרשות בעבודה זו).

מחשבה אחת על “מהו כח מונופוליסטי?

  1. פינגבק: המטוטלת של בורק: בין אכיפה אגרסיבית לספקנות מחקרית | על שווקים ותחרות: הבלוג של ד"ר אלון איזנברג

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.