הכנס השנתי ה-20 במספר של ה-Industrial Organization Society התקיים בסוף השבוע החולף בסימן של גאולה. מאות כלכלניות וכלכלנים המתמחים בחקר שווקים ותחרות (או בשמו הרשמי של התחום, "ארגון תעשייתי") יצאו מהזום, ניערו מעליהם שנתיים וחצי של סגרים ומגבלות, והגיעו לבוסטון כדי להציג עבודות חדשות, לראות על מה עובדים הקולגות ולהזכר מדוע נכנסו לביזנס הזה מלכתחילה.

האקדמיה היא עולם תחרותי והיררכי. מספר מצומצם של כתבי עת מובילים וכנסים סלקטיביים פוגש היצע עצום של מאמרים שמחפשים ריספקט והכרה. בתחום ששואף למצוינות מחקרית, אי אפשר אחרת. אבל הכנס השנתי של ה-IOS, המכונה גם International Industrial Organization Conference או בקיצור IIOC, פועל אחרת: במקום לתת במה לתריסר מאמרים שנבחרו מתוך מאות הגשות, מוצגים במסגרתו מאמרים רבים מאוד במושבים מקבילים, תוך התעקשות על רף איכות גבוה.

איך אפשר להרחיב את השורות וגם לשמור על איכות מחקרית גבוהה? התשובה פשוטה. אמנם כולם רוצים משרה במחלקה מה"טופ עשר", אבל ב"טופ עשר" יש מקום, לכל היותר ל-15 מחלקות. ובכל אחת מהן יש מספר מקומות מוגבל, ודאי לתחום ספציפי כמו ארגון תעשייתי. באותו זמן, בארה"ב לבדה יש עוד מחלקות רבות מאוד עם חוקרות וחוקרים שכותבים עבודות מצוינות בתחום. לכן אפשר להציב רף גבוה, ועדיין לכלול בכנס מספר רב של משתתפים, ודאי כשהשערים פתוחים לחוקרים מכל העולם.

לפעמים אנחנו רואים שמשהו עובד, גם אם לא ממש ברור לנו למה, וכנס ה-IIOC הוא אחד מהמקרים הללו. האוירה העוקצנית שסמינרים בכלכלה מפורסמים בה מפנה כאן מקום לאינטראקציה מרובה, מפרגנת ולא-היררכית. כל מי שמציג בכנס משמש גם כמתדיין על מאמר אחר. מושבי ה-rising stars מאפשרים לחוקרות וחוקרים על סף סיום הדוקטורט לקבל משוב מקולגות בשלבי קריירה מתקדמים יותר. זה נותן את הטון לכנס כולו: לא מועדון סגור, אלא מפגש מפרה ומפיל-חומות, עם רוח של רצון טוב ופרגון, כמעט ללא יוצא מן הכלל.

זה טוב לחוקרים צעירים, אבל גם לותיקים והמבוססים יותר. גם להם יש אינטרס מובהק להכיר עבודות ורעיונות חדשים, והם יודעים היטב שחלק מהרעיונות הללו לא נוצרים בהרווארד אלא באינדיאנה וג'ורג'יה. כלכלנים נוהגים לומר שהכלכלה אינה משחק סכום אפס, ושמסחר ללא מגבלות מלאכותיות יכול לשפר רווחה. בכנס ה-IIOC אפשר לחוש את זה באופן ברור.

גילוי נאות: הכותב הינו חבר אחד (מני רבים) של הוועדה המדעית של הכנס החל משנת 2018.

שומרי החותם. בכנס שמתקיים מזה עשרים שנה נוצרות מסורות חשובות. אחת מהן היא הענקת פרס לחוקר או חוקרת בולטים עם רקורד מפואר: לא רק של מחקר מצויין, אלא גם של שירות ותרומה לתחום. הכלה או החתן מוזמנים לתת הרצאה לכלל באי הכנס, והרצאה זו לרוב חורגת מסקירה מחקרית גרידא, ומנסה לתת השראה וקריאת כיוון, לעתים ביקורתית: יופי שאנחנו יודעים לעשות ABC, אבל למה אנחנו לא רואים יותר מחקרים על XYZ?

די לחבר קו בין כמה מן ההרצאות הללו, כפי שניתנו בעשור האחרון, כדי לתאר תמורות משמעותיות בתחום המחקר שלנו. כל זאת, כמובן, מנקודת מבטו המוטה והחלקית של עבדכם. אין בידי את הטקסט המדוייק של ההרצאות הללו, אלא רק את הזכרון שנותר לי מהן. אקווה שאצליח לתאר אותן בצורה הוגנת ומדויקת ככל שניתן.

תחנה ראשונה: ארלינגטון, וירג'יניה, מרץ 2012. אם לא היה גוגל, ספק אם הייתי זוכר שהייתי שם. אבל הייתי ואני כן זוכר היטב את פרופ' ריצ'ארד שמלנסי מקבל את הפרס, ונותן הרצאה עם מסר ברור לגבי מה שחסר, בעיניו, במחקר בארגון תעשייתי.

התחום שלנו, טען פרופ' שמלנסי, עשה צעדים מדהימים קדימה בזכות נטייתו להתמקד, בכל פעם, בענף אחד בלבד. המיקוד הזה מאפשר למדל את מאפייני הצרכנים והפירמות באופן שנאמן לאופיו האמיתי של הענף המדובר. מהו מבנה העלויות של הפירמות? האם הצרכנים נאמנים למותג? מהם המאפיינים העיקריים שמבדלים בין המוצרים?

התחום הצטיין מאוד בפיתוח מתודולוגיות שמתרגמות את הפרטים הללו לכדי ניתוח ממוקד עם מסקנות מדיניות ספציפיות, בין אם בענף הרכב או בענף שירותי הדיאליזה. הבעיה, אליבא דפרופסור שמלנסי, נעוצה במה שהלך לאיבוד כתוצאה מההתמקדות הזו: היכולת להסיק מסקנות רחבות וכלליות יותר, שתהיינה תקפות על פני מספר רב של ענפים.

לצורך דיוני מדיניות מסויימים, היכולת להכליל חשובה מאוד. אם רוצים לנתח מיזוג בענף הרכב, יתכן שדי להבין ממש טוב כיצד הענף הזה פועל. אך אם רוצים לעזור לרשות הסחר הפדרלית לעצב קווים מנחים למדיניות מיזוגים כוללת, צריך לתעד דפוסים שמתקיימים באופן נרחב ועקבי על פני ענפים רבים. אחרת, יהיה לנו קשה לדעת אם המדיניות קשוחה מדי, מתירנית מדי, או סתם שגויה.

למשל, אחד הדברים שרשות הסחר צריכה להגדיר הוא את הסף שממנו היא מתחילה בכלל לבדוק עסקאות מיזוג. הסף הזה יכול להיות מוגדר על בסיס היקף העסקה הכספי, על בסיס רמת הריכוזיות הקיימת בענף, ועוד. כללים כאלו בהכרח יהיו שרירותיים במידת מה. אבל כדי לכוונן אותם באופן סביר, צריך להגדיר מטריקות מועילות הנמדדות על פני מספר ענפים רב.

ניסע שש שנים קדימה בזמן, לאינדיאנה ב-2018. על הבמה כלת הפרס: פרופ' ננסי רוז. את מה שאמר פרופ' שמלנסי בנחת לפני שש שנים, פרופ' רוז אומרת לנו כעת עם תחושת דחיפות גבוהה יותר: הרתיעה של תחום הארגון התעשייתי מלנתח ענפים רבים ביחד, ממעוף הציפור, יצרה וואקום. לוואקום הזה נכנסו חוקרים מתחומים אחרים, בעיקר מאקרו כלכלה ומימון, והללו השתמשו בניתוח סטטיסטי כדי להצביע על קשרים בין מספר משתנים: ריכוזיות, רווחיות, ונתח העבודה בתוצר, המתקיימים על פני מאות ענפים בכלכלת ארה"ב.

על סמך הקשרים הסטטיסטיים הללו, אחדים מהחוקרים הללו ניסחו תזה פשוטה: הרגולטור נרדם בשמירה, והתיר מיזוגים שהגבירו את הריכוזיות בכלכלת ארה"ב. התוצאה: גידול ברווחיות הפירמות על גבם של הצרכנים והעובדים. העבודות הללו קיבלו, כמובן, הד ניכר בתקשורת ובדיון הפוליטי בארה"ב, ושמשו כבסיס לקריאה להחמיר באופן משמעותי את אכיפת ההגבלים, ואף לפרק חברות גדולות.

על הבעיות במחקרים הללו עמדנו כבר כאן בעבר. בתמצית: הן אינן מתייחסות לאתגרים מתודולוגיים שהספרות הותיקה בארגון תעשייתי תעדה היטב: החל מאתגר מדידת הריכוזיות בשווקים רלבנטיים, ועד לאפשרות שמדדי הריכוזיות והרווחיות זזים ביחד באופן שמייצג מתאם – אך לא סיבתיות. יתכן, למשל, ששיפורים טכנולוגיים דחפו את שני המשתנים הללו למעלה, ושהצרכנים בכלל יצאו נשכרים מהסיפור.

המסר של פרופ' רוז לאנשי תחום הארגון התעשייתי היה פשוט: אם לא תשכילו לייצר מחקר שמתכתב באופן שיטתי יותר עם שאלות המדיניות הרחבות, הדיון הציבורי בנושא יתקיים בהעדרכם. כדי להבין את האבסורד, ניתן לתאר מצב מופרך בו דיון בנושאי האינפלציה והאבטלה היה מופקע מידי אנשי המאקרו-כלכלה ומובל על ידי חוקרים מתחומים אחרים.

האם נפלו דבריהם של פרופ' שמלנסי ופרופ' רוז על אזניים קשובות? התשובה הקצרה היא כן. כלכלני וכלכלניות הארגון התעשייתי החלו בשנים האחרונות לרתום את המתודולוגיה והידע על מנת להרחיב את היריעה בכיוונים אלו ממש.

נענים לקריאה. בחלק מהמקרים, הוסיפו החוקרים להתמקד בענף מסויים, אך בחנו אותו לאורך שנים רבות ותעדו מגמות ארוכות טווח כגון שינויים בריכוזיות, ברווחיות וברווחת הצרכנים, ואת הקשר ביניהן. במקרים אחרים, שוב התמקדו בענף אחד, אך במקום לנתח את השפעתו של מיזוג בודד בענף, ניתחו את השפעתם המצרפית של מיזוגים רבים. במקרים אחרים, בוצעו מחקרים על סקטורים רחבים מאוד, או על פני מספר רב של קטגוריות מוצרים ביחד. כל זאת על בסיס מיטב הכלים המתודולוגיים שיש לתחום להציע.

השורה התחתונה מן המחקרים הללו מעורבת. בענף שירותי הדיאליזה, למשל, הראה המחקר כי מיזוגים רבים עברו מתחת לרדאר של רשויות התחרות, ופגעו באיכות השירות וברווחת המטופלים – ממצא שעקבי עם הדרישה להחמרת סף האכיפה. בענף הרכב, לעומת זאת, מראה מחקר עדכני כי בין השנים 1980 ל-2018 התחרות גברה, ומרווחי היצרנים הצטמצמו במקביל לירידה בעלויות ולשיפור דרמטי באיכות המוצרים.

בענף המלט נמצא כי בין השנים 1974 ל-2016 נרשמה ירידה עקבית בעלויות, אך המרווחים עלו באופן צנוע בלבד מאחר ומרבית החסכון בעלויות התגלגל לידי הצרכנים. בענף קמעונאות המזון מצאה עבודה אחרת כי כאשר מודדים את הריכוזיות בשווקי מוצר מוגדרים היטב, מוצאים שהיא גבוהה משחשבנו – אך יורדת עם הזמן. בסקטור הסיטונאות נרשמה עליה מובהקת במרווחים, אך זו בטאה שיפור ניכר באיכות השירות וברווחת הלקוחות.

נציין כי רובם ככולם של המחקרים הללו הינם בגדר עבודות בתהליך, קרי, טרם התקבלו לפרסום. על כן נמתין בסבלנות לגירסתם הסופית. אך יש לציין כי הן נכתבו על ידי חוקרים מוערכים ובולטים בתחום.

התמונה, איפוא, מורכבת בהרבה מטיעון פשוט על כשל רגולטורי הגורר עליה בריכוזיות ופגיעה בצרכנים על פני כלכלת ארה"ב כולה. ישנם ענפים בהם זהו תאור נאמן של המתרחש, אך בענפים רבים אחרים, המצב שונה.

גם בסופ"ש האחרון בבוסטון ראינו עבודות שמסרבות לספר סיפור פשוט וחד-ממדי. עבודה עדכנית (בתהליך, אלא מה) בחנה למעלה ממאה קטגוריות בענף המזון על פני השנים בין 2006 ל-2019. העבודה הסיקה כי המרווחים בענף עלו על פני זמן, כתוצאה משני כוחות שפעלו בעת ובעונה אחת. מצד אחד, ביקוש הצרכנים הפך קשיח יותר: הצרכנים הפכו פחות רגישים למחיר, מה שאפשר לפירמות להעלות מחירים. מצד שני, הפירמות התייעלו והצליחו להפחית את העלויות שלהן מבלי שנדרשו לגלגל את החסכון הזה לצרכנים, וכך צמח המרווח, קרי, הפער בין מחיר לעלות.

אז מי אשם בעליית המרווחים על פני זמן – הצרכנים שלא פועלים מספיק כדי להשוות מחירים ולתת צ'אנס לתחליפים זולים? הרגולטור שאישר מיזוגים? ואולי עליית המרווחים בכלל מייצגת שיפור טכנולוגי שהיטיב עם כולם? אפילו בענף יחיד קשה לענות על השאלות הללו, וודאי שקשה לספר סיפור גורף על כלכלת ארה"ב כולה.

במובן הזה, כלכלני הארגון התעשייתי ממשיכים לתסכל את אלו שדורשים מהם לספר סיפור קצר וקליט שניתן לתרגם להון פוליטי, וטוב שכך. אבל במובן אחר, הם נענו לקריאה של הפרופסורים שמלנסי ורוז והחלו לייצר מאסה משמעותית יותר של עבודות שתורמות באופן ישיר לדיון הציבורי בנושא הריכוזיות והתחרות בארה"ב. הוואקום, ככל שהיה, הצטמצם מאוד, וטוב שכך.

כלכלני התחום גם מתבטאים יותר מבעבר ומשמיעים את קולם בשדה המדיניות, במיוחד בכל הנוגע לענפים וסקטורים בהם נדרשת לדעתם אכיפת הגבלים נוקשה יותר. אין דעה אחת אחידה, אך יש מעורבות ותרומה לשיח בנושאים הללו. מנגד, לא חסרים מי שכועסים על כלכלני התחום על סירובם לתת גושפנקה לטענה כי הריכוזיות היא שורש כל רע, וכי יש לפרק חברות גדולות באשר הן גדולות. מי שרוצה להיווכח מוזמן לפיד כלכלה בטוויטר (בעיקר באנגלית, אבל גם קצת אצלנו בשפת הקודש) שם הקרב הזה ניטש מדי יום ביומו.

ואז הגיעה ג'ודי. עודנו מנסים לעכל את ההנעה-לפעולה של הפרופסורים שמלנסי ורוז, וכבר אנו נקראים לארגן את הקיטבג ולהמשיך לצעוד קדימה. גם במקרה הזה, הקריאה לפעולה נישאה מעל בימת כנס ה-IIOC השנתי. הפעם, בבוסטון, שם חווינו בשבת שעברה סגירת מעגל יפה.

פרופ' ננסי רוז, שכזכור נשאה את הנאום המדרבן-לפעולה ב-2018, עלתה הפעם לבמה כנשיאת ארגון ה-IOS והציגה את כלת הפרס לשנת 2022: פרופ' ג'ודי שבאלייה. וגם לפרופ' שבאלייה היתה נקודה חשובה לגבי משהו שרצוי שכלכלני התחום יתחילו להקצות לו תשומת לב משמעותית יותר: ההשפעות החלוקתיות של תמורות תחרותיות בענפים שונים.

הנקודה של פרופ' שבאלייה פשוטה: כלכלני הארגון התעשייתי עושים עבודה די טובה בלתאר את ההשפעות על הרווחה הכוללת של מגמות תחרותיות בענפים כגון פתיחה לתחרות, מיזוגים, שינוי בטעמי הצרכנים או בטכנולוגיה. יש לנו כלים שמאפשרים למדוד ולקבוע בצורה סבירה האם הרווחה הכוללת עלתה, ירדה או נותרה ללא שינוי בעקבות תמורות כאלו.

אבל ההתמקדות ברווחה הכוללת, או בזו של הצרכן הממוצע, מחמיצה הרבה מאוד שונות מעניינת וחשובה! נניח למשל שישנה מאסה משמעותית של צרכנים שהפכו פחות רגישים למחיר. הללו מוכנים לשלם יותר, וכתוצאה מכך הפירמות, שלא בהכרח יכולות לנקוט באפליית מחירים אפקטיבית, מעלות את המחיר לכולם. במצב זה, הצרכנים שאינם רגישים למחיר חווים, לכל היותר, מכה קטנה בעגלת הקניות. אך צרכנים רגישים למחיר עלולים לספוג מהלומה קשה.

ההתמקדות האבסולוטית ברווחה הכוללת מוצדקת במידה וגידול בה מאפשר "לפצות" את מי שנפגע כך שכולם יוצאים נשכרים. אך במקרים רבים, אין שום מנגנון שמאפשר פיצוי שכזה. פרופ' שבאלייה אומרת לנו, ובצדק, שחשוב לתעד את ההשפעות ההטרוגניות על קבוצות שונות. גם מבחינת ההבנה התאורטית שלנו את תפקודם של השווקים, וגם כדי להבין את ההקשר הפוליטי שלהם, ואת הסיבה שמהלכים מסויימים, שיש בהם היגיון כלכלי מבחינת קידום הרווחה כוללת, עלולים לגרור תרעומת והתנגדות.

אז איפה אנחנו עומדים בחזית הזו? אני מסכים עם פרופ' שבאלייה שיש כאן עוד הרבה עבודה. אמנם, כפי שגם היא ציינה, יש לא מעט עבודות שמתייחסות להיבטים החלוקתיים של מבנה שווקים ותחרות. והחדשות הטובות הן שמבחינה מתודולוגית, כל הכלים הדרושים כדי להעריך שאלות כאלו קיימים ברשותנו. מה שחסר, אולי, זה יותר נראות לנושאים אלו, והכרה בשאלות מחקר כאלו כ"טבעיות" יותר עבור התחום.

מכיוון שאדם קרוב אצל עצמו, אדגים באמצעות עבודה שהתפרסמה בשנה שעברה בכתב העת American Economic Journal: Economic Policy, לה הייתי שותף יחד עם שאול לאך ומרב אורן-יפתח. העבודה תעדה, ראשית, פערי מחירים משמעותיים במחירו של סל קניות זהה בין סופרמרקטים הממוקמים בשכונות שונות בירושלים. כך למשל, סופרים הממוקמים בשכונות פריפריאליות (לדוגמה קריית היובל, נווה יעקב) גבו לעתים מחירים גבוהים יותר מאלו שנגבו על ידי סופרים הממוקמים בשכונות מרכזיות ובעלות סטטוס סוציו-אקונומי גבוה יותר. יצויין כי הניתוח התבסס על נתונים שכיום הינם כבר ותיקים למדי, משנת 2008.

שנית, העבודה סיפקה הסבר לדפוס זה: השכונות הפריפריאליות מרוחקות יותר ממרכזי הקניות העיקריים בעיר (תלפיות, גבעת שאול) שם ממוקמים הסניפים הזולים של רשתות הדיסקאונט. הריחוק הקשה על תושבי השכונות הפריפריאליות לערוך את קניותיהם בתלפיות או בגבעת שאול, והחיכוך המרחבי הזה הפך את השוק לפחות תחרותי. כתוצאה מכך, הביקוש של תושבים אלו לקניות בשכונת מגוריהם הינו קשיח למדי, וביקוש קשיח מתורגם, באופן לא מפתיע, למחירים גבוהים.

מה עשוי לשנות את המצב הזה? אפשרות אחת היא לבחון מה יקרה במידה והחיכוך המרחבי יפחת. למשל, מה יקרה אם זמן הנסיעה בין קריית היובל לתלפיות יתקצר, כפי שצפוי לקרות לאחר השלמת קוי הרכבת הקלה?

הסימולציות שבצענו הראו תמונה מורכבת. מצד אחד, בתרחיש כזה תושבים רבים של השכונה הפריפריאלית אכן יערכו את קניותיהם בתלפיות, ויהנו ממחירים אטרקטיביים יותר. מנגד, על פי הניתוח שערכנו, המחיר שייגבה בסופר בשכונה הפריפריאלית לא ישתנה בצורה משמעותית – על אף שהאינטואיציה הבסיסית שלנו אומרת שהפחתת החיכוך המרחבי אמורה להגביר תחרות ולהוריד מחירים.

מדוע הגברת התחרות לא מביאה, במקרה זה, לירידת מחירים? הסיבה היא שינוי בהרכב הצרכנים המבצעים את הקניות בשכונת המגורים הפריפריאלית. בהנתן אופציה נוחה לערוך את הקניות בתלפיות, תושבים רבים ינצלו אותה, אך תושבים אחרים – למשל, מבוגרים המתקשים להתנייד, יוסיפו לקנות בשכונה. כתוצאה מכך, הסופר שפועל בשכונה הפריפריאלית ימכור כעת לקהל צרכנים קטן יותר – אך עם ביקוש שהינו, בממוצע, קשיח יותר. "הקשחת" הביקוש מקזזת את השפעת את הגידול בעצמת התחרות ומביאה לכך שהמחיר לא צפוי להשתנות באופן משמעותי.

השורה התחתונה היא שהגברת התחרות, במקרה זה על ידי הפחתת חיכוך מרחבי, טובה. היא תעזור לתושבים רבים, וודאי לתושב הממוצע של השכונה הפריפריאלית, לשלם פחות. אך היא לא תעזור לתושבים אחרים, למשל, אלו שניידותם מוגבלת.

מהן השלכות המדיניות של עבודה כזו? זו שאלה טובה. בעיני, חשיבותה של עבודה כזו אינה בהכרח בהצדקת צעד מדיניות כזה או אחר (למרות שניתן לשקול, למשל, סיוע ישיר בהוצאות על רכישת מזון למבוגרים נזקקים המתגוררים בשכונות אלו). הערך העיקרי כאן הוא להבין קצת יותר טוב את התחרות בשווקים ואת ההשלכות שלה, וללכת מעבר לאינטואיציות בסיסיות לגבי האפקט על "הצרכן הממוצע" או "הרווחה הכוללת". נקודת מבט רחבה ועמוקה יותר יכולה לעזור לכולנו, שכן הבנה טובה יותר של מנגנון השוק היא מטרה ראויה ללא תלות בעמדה אידיאולוגית כזו או אחרת. היא אינה חייבת להוביל לאיתור של "כשלי שוק" או להצדיק התערבות. אך היא יכולה להעשיר את הדיון, ובכך תרומתה.

תם ולא נשלם המסע מ-2012 ל-2022 בעקבות הקרקס הנודד של ה-IIOC. אם נזכה, נתגלגל באפריל 2023 לוושינגטון DC לכנס השנתי הבא. מי יעלה שם על הבמה, ולאן הוא או היא ינסו לעודד אותנו להתקדם? אין לי מושג, אבל אפשר לפתח ציפיות.

רוצים להמשיך בשיחה? ניתן להגיב למטה, לעקוב אחרי "על שווקים ותחרות" בטוויטר, להירשם בדף הבית לקבלת רשומות חדשות לתבת המייל, או ליצור קשר.

פורסם ב-18.5.2022. כל הזכויות שמורות לאלון איזנברג Ⓒ2019-2022