כיצד מתמודדים באירופה עם האינפלציה? בכתבה ב"גלובס" בסוף השבוע האחרון סיפר אסף אוני על פנייתו של נשיא צרפת מקרון לרשתות השיווק הגדולות "לרסן את החמדנות ולהוריד מחירים כשאפשר." בהשראת פניה זו העליתי לטוויטר פניה נרגשת משלי בבקשה למענה על סקר: האם יש טעם לפנות אל ליבן של חברות גדולות כאמצעי אפקטיבי לריסון אינפלציה?

לפניה הנרגשת נענו שלושים ושלושה עוקבות ועוקבים נאמנים שתודתי נתונה להם. מתוכם, נרשם רוב קל לאלו שסברו כי אין טעם בפניות מהסוג שיזם מקרון. באופן אישי אני נוטה להסכים כי פניות מסוג זה אינן יכולות להוות אסטרטגיה רצינית להתמודדות עם אינפלציה. יחד עם זאת, איני משוכנע שהן חסרות טעם לחלוטין.

כדי להבין מדוע נחזור לרגע ל-2021, שנה שתחילתה בחגיגה של הנפקות והתנפלות על כל דבר שנחזה להיות נכס בדרכו לירח, וסופה בחמרמורת אינפלציונית מתמשכת. ראשית חווינו שלב הכחשה בו טענו רבים וטובים כי האינפלציה אינה אלא תופעה זמנית הנובעת מקשיים בצד ההיצע. הציבור שיצא מן הסגרים רוצה לצרוך הרבה מהכל, ושרשראות האספקה ודאי יתאימו עצמן בקרוב לרמות הביקוש הללו. אחרי הכל, זו המאה ה-21, ויש לנו כלכלה גלובלית, מפלצות לוגיסטיות כמו אמזון והמון טכנולוגיה שודאי תסדר הכל בכמה לחיצות כפתור.

בשלב ב' התפכח הבנק המרכזי האמריקאי מנראטיב האינפלציה הזמנית והפנים כי ההתמקדות בסיפורים אודות צווארי בקבוק בענפים מסויימים היתה אופטימית ושגויה. מה שהתחיל כ"בעיית היצע" של סחורות מסויימות זלג עד מהרה לענפים רבים נוספים וביניהם שירותים רבים. למעשה, עד מהרה לא היה טעם להתמקד ב"צד ההיצע" של הסיפור. האם עליית מחירים מבטאת "מחסור" בחומרי גלם וידיים עובדות, או רמות ביקוש גבוהות מאוד למוצרים ושירותים?

בשלב זה החל הבנק המרכזי להעלות את הריבית, הפתרון הקלאסי להתפרצות אינפלציונית. בהעדר פעולה כזו עלולות עליות המחירים להתקבע בציפיות הציבור ולהפוך "דביקות," כלומר, כאלו המנציחות עצמן במעגל קסמים מרושע. הציבור רואה מחירים עולים, מקדים רכישות ומעלה בעצמו את המחיר שהוא דורש עבור שירותי העבודה שלו. את התהליך הזה זיהה הבנק המרכזי האמריקאי עוד לפני הפלישה הרוסית לאוקראינה. המלחמה באוקראינה החריפה מאוד את בעיות ההיצע, אך לא היוותה את שורש הבעיה.

עצמאותו ופעולתו הנמרצת של הבנק המרכזי האמריקני זכו לתמיכה מלאה מהנשיא ביידן שהזמין את יו"ר הפד ג'רום פאוול לבית הלבן והבטיח לו גיבוי מלא קבל עם ומצלמות. אך במפלגתו של ביידן נשמעו גם קולות שונים בתכלית. חברות וחברים בכירים בבתי הקונגרס טענו כי העלאות הריבית מיותרות ושגויות. חלק מהטענות נגעו לשימוש בכלי הריבית, שנועד לדכא ביקושים, על מנת להתמודד עם מה שנראה כבעיות של שרשראות אספקה והיצע. טענות אלו עדיין נשמעות מעת לעת, אך איבדו הרבה מזהרן ככל שהנתונים המשיכו להראות אינפלציה עיקשת שפשתה בענפים רבים ושקשה לתאר אותה כסיפור של היצע בלבד.

הסוג השני של הטענות, הרלבנטי יותר לעולם התוכן שלנו כאן בבלוג, היה שבעיית האינפלציה אינה אלא בעיית כח שוק. מדוע החברות הגדולות מעלות מחירים? "כי הן יכולות." במקום להתמודד עם הלוויתנים שבחדר, בוחר הממסד הכלכלי להכות במשקי הבית באמצעות כלי הריבית. במקום להטיל מס על רווחים עודפים, מעלים לציבור את המשכנתא. במקום לפרק מונופולים, פוגעים בשוק העבודה כדי לעצור את עליות השכר. טענות אלו כמובן מנגנות יפה על אזניים קשובות של ציבור זועם, ואף סיפקו חומר גלם לאחד הדיונים הארוכים, המתישים והמצחיקים בתולדות הטוויטר העברי. אני לא מספק קישור, מי שהיה שם יודע וישא עמו את צלקות הלילה ההוא לעד.

מכל מקום, טענות אלו זכו לדחיה רבתי משורה ארוכה של כלכלניות וכלכלנים מתחום הארגון התעשייתי ומחוצה לו. ראשית, ככל שקיים לחץ על שרשראות האספקה, האם הדבר הדחוף ביותר שעלינו לעשות הוא לפרק את החברות הגדולות? הללו נהנות מיתרונות לגודל ומתשתיות לוגיסטיות מרשימות ואמורות לשחק חלק חשוב בשחרור צווארי בקבוק בצד ההיצע.

שנית, הטענות כי חברות גדולות מעלות כעת מחירים "כי הן יכולות" נשמעות מוזר בכלכלנית מדוברת. אם הן יכולות להעלות מחירים כרצונן, מדוע לא עשו זאת אתמול, שלשום, או לפני שנה? שלישית, תאוריה כלכלית פשוטה מראה כי דווקא בשוק תחרותי לחלוטין מגולגלות עליות במחירי התשומות במלואן למחיר הסופי לצרכן, בעוד שבשוק פחות תחרותי יתכנו אפשרויות נוספות ובכללן "גלגול" שאינו מלא.

רביעית ודי: אכיפת חוקי הגבלים היא ריצה למרחקים ארוכים. על מנת שתהיה אפקטיבית היא צריכה להשען על ניתוח כלכלי סדור ועל קייס מבוסס. כלכלנים רבים, ועבדכם הצנוע ביניכם, מעוניינים לראות אכיפה משמעותית יותר של חוקי ההגבלים בארץ ובעולם. אך יש להבין כי מדובר בפעולה סיזיפית שנועדה לטפל בגורמי יסוד התורמים לרמת המחירים הבסיסית. הכלים של עולם ההגבלים פחות מתאימים לטפל בהתפרצות אינפלציונית רחבת היקף הנוגעת לקצב עליית המחירים.

על מנת לאכוף חוקי הגבלים בענף מסויים יש להראות כי מתקיים בענף זה ניצול לרעה של כח שוק, או פגיעה אחרת בתחרות המפרה את החוק. הדבר דורש ניתוח כלכלי מעמיק והפעולה הרגולטורית צריכה לעבור מבחן משפטי. מכאן שלא מדובר בכלים שניתן להפעיל באופן רוחבי ובקצב מהיר במספר רב של ענפים על מנת לתת מענה לאינפלציה דוהרת שפשתה בכלכלה כולה.

תשובה דומה, אגב, ראוי להשיב למי שדורשים להסיר חסמי תחרות אחרים, כגון מכסים, כתשובה לאינפלציה. גם כאן נוצר ערבוב בין פעולת המסירות חסמים על מנת לטפל ביוקר המחיה בטווח הארוך, לבין פעולות שנדרשות על מנת לכבות שריפה אינפלציונית המאיימת לצאת משליטה ולהעלות את הבית בלהבות. שריפה כזו מכבים עם מטף של ריבית, ולא עם פתרונות בחדר כזה או אחר של הבית בהם יש לעסוק כל ימות השנה, בשגרה ובחירום.

על רקע טיעונים משמעותיים אלו אני נוטה לסקפטיות רבה כלפי הרעיון שפניה ללב, או לטחול, של חברות גדולות מצד פוליטיקאים ורגולטורים מהווה אסטרטגיה רצינית להתמודדות עם אינפלציה. ובכל זאת, כפי שכתבתי בתחילת הרשימה, אני לא סבור שפניה מהסוג שביצע נשיא צרפת עמנואל מקרון אל רשתות השיווק הינה חסרת תועלת לחלוטין. מדוע?

הנקודה המרכזית היא זו: גם אם כח שוק או "חמדנות" אינם הגורמים הבסיסיים המניעים את גלגלי האינפלציה, אסור להתעלם מכך שהסביבה האינפלציונית עצמה עלולה להוות גורם מאיץ לפרקטיקות קרטליסטיות.

כפי שראינו ברשימה קודמת ענפים ריכוזיים מסוגלים לתמוך במנעד רחב של שיוויי משקל, החל מתוצאות תחרותיות יחסית, ועד לקרטל מלא-מלא המשחזר את התמחור המונופוליסטי. אם כך, מדוע חברות הפועלות בענפים כאלו לא "בוחרות" תמיד לשחק את שיווי המשקל הקרטליסטי ביותר? התשובה נעוצה בבעיית תיאום.

העלאת מחיר דורשת משחקן מסויים להיות ה"אמיץ" הראשון שמכניס את הבוהן למים. זוהי פעולה הכרוכה בסיכון: המתחרים עשויים לנשום לרווחה ולהעלות מחירים בעצמם. אבל הם גם עלולים "לעקוץ": להמנע מהעלאת מחירים ולגנוב נתח שוק מהאמיץ (או הטיפש) הראשון שהתנדב להעלות את המחיר ונותר עם לקוחות זועמים ומכירות מדולדלות.

סביבה אינפלציונית מקלה במידה מסויימת על בעיית התאום הזו. כ-ו-ל-נ-ו קוראים בעיתון שהמחירים עולים בקצב של 5 אחוזים לשנה ומספר זה יכול לספק לנו נקודת יחוס נוחה לתאום. כל מה שנדרש הוא להודיע לקהל לקוחותינו כי אנו נאלצים (בלב שותת דם!) להעלות את המחירים בחמישה אחוזים עקב התיקרות מחירי התשומות. ככל שההודעה פומבית יותר, כך רב הסיכוי שהמתחרים שלנו יבינו את הרמז ויקפצו גם הם על העגלה עם העלאות מחיר דומות משלהם. וגם אם זה לא יקרה, כנראה שהעלאת המחיר שלנו לא תגרור תגובה של זעם ואנטגוניזם בימים של אינפלציה. אחרי הכל, כולם העלו מחירים, החל מהספר ועד לפיצריה המקומית. בסביבה כזו המהלך שלי יבלוט פחות לרעה מאשר בימים של מחירים יציבים.

ביטוי נוסף לקשר בין אינפלציה לבין קרטלים הוא התופעה המכונה "טילים ונוצות": חברות ממהרות להודיע כי הן נאלצות להעלות מחירים עקב עליה במחירי התשומות או פיחות בשער המטבע המקומי. אך כאשר מחירי התשומות יורדים, או חל יסוף בשער המטבע, הן "שוכחות" להוריד את המחיר בחזרה. כפי שראינו ברשימה קודמת אחרת, תופעת הטילים והנוצות אינה יחודית דווקא לשווקים ריכוזיים ואינה בהכרח קשורה לקיומם של דפוסי תמחור קרטליסטיים, אך קרטל בין מעטים הוא בהחלט אחד ההסברים האפשריים לקשיחות המחירים כלפי מטה. כאשר מחירי התשומות יורדים, מחיר היחוס הטבעי שלכולנו קל "לתאם" עליו הוא…המחיר הנוכחי. הדבר הכי קל לעשות הוא פשוט לא להוריד מחירים, בתקווה שגם האחרים לא יעשו זאת.

אם כך, הסביבה האינפלציונית עלולה לתת רוח גבית לתמחור קרטליסטי שיכול, בתורו, להחריף את עליות המחירים ולהקשות על הבנק המרכזי להשיג את מטרתו. מנגד, לא ברור באופן מידי מהי הדרך הנכונה להתמודד עם בעיה כזו.

ססמאות על "פירוק מונופולים" נשמעות טוב על הנייר אבל ישום גורף של מדיניות כזו, ללא ניתוח כלכלי סדור, עלול לשבור שרשראות אספקה יעילות וכך עלול הנזק לעלות על התועלת. הכרזה על מלחמת חורמה בקרטלים היא תמיד רעיון טוב – אבל בהעדר תאום מחירים מפורש ומתועד, קשה להוכיח הפרת חוק וקשה עוד יותר לבצע אכיפה כנגדה. זה מחזיר אותנו לנקודה הקודמת: אכיפת הגבלים היא משימה ארוכת טווח שיש לקיים בכל ימות השנה, ואין זה סביר שתתן מענה אפקטיבי לאינפלציה שמטבעה נוגעת לכלכלה כולה ולא לענף מסויים.

מנגד, יש לשמור על ראש פתוח. נניח שבענף מסויים ודומיננטי, כמו רשתות השיווק בצרפת, ניכרות עליות מחירים חדות, ונניח גם שזהו ענף ריכוזי שיכול לתמוך במנעד רחב של שיוויי משקל. האם זה כל כך נורא שהנשיא מקרון מנסה "לדחוף" את הענף בעדינות לתמחור קצת יותר תחרותי? פניה כזו מצידו שמה זרקור על עליות המחירים הללו ושוללת מן הרשתות את אחד היתרונות שהסביבה האינפלציונית מקנה להן: היכולת להעלות מחירים בחתימה נמוכה ומבלי לבלוט בשטח.

לסיכום: כדי לטפל באינפלציה אין תחליף להעלאות ריבית. הניסיון להתלות בסיפורים אלטרנטיביים ולהטיל את יהבנו על "ריסון המונופולים" כתחליף פופוליסטי לתרופה המרה-אך-הכרחית שרשמו לנו ג'רום פאוול ומקביליו בעולם הינו נואל.

אבל אם אפשר לעזור קצת לג'רום ולהפעיל לחץ נוסף כלפי מטה על המחירים, זה לא תמיד רעיון רע. כאשר ספקים מודיעים כי "אין מנוס" מעליית מחירים עקב התייקרות תשומות, אפשר בהחלט להזכיר להם שכאשר מחירי התשומות ירדו, המחירים לא ירדו ביחד איתם. זה לא חייב לקרות בצורה של שיימינג, וגם פניה מנומסת מהנשיא יכולה לעשות את העבודה. אחרי הכל, מי לא ירצה להיות נתין נאמן של הרפובליקה ולתמוך בה בזמנים קשים?

רוצים להמשיך בשיחה? ניתן להגיב למטה, לעקוב אחרי "על שווקים ותחרות" בטוויטר, להירשם בדף הבית לקבלת רשומות חדשות לתבת המייל, או ליצור קשר.

פורסם ב-5.3.2023. כל הזכויות שמורות לאלון איזנברג Ⓒ2019-2023