שלומות מנורבגיה, בה נערך בסוף השבוע האחרון הכנס השנתי של BECCLE, מרכז מחקר המתמקד בתחרות והגבלים עסקיים מהיבטים משפטיים וכלכליים. משפט וכלכלה אינם חולקים שפה משותפת מיידית, אך בעולם התחרות וההגבלים העסקיים הם חייבים למצוא כזו, ולהתיך יחדיו טקסטים יוקדים באנגלית עם משוואות ביוונית. הכנס היה מרתק, וכעת הגיע הזמן לשבת בשדה התעופה המקומי על אספרסו כפול בשלושים שקל (קראתם נכון) ולסכם. מעבר לנופים עוצרי הנשימה, לביקור בנורבגיה יש יתרון נוסף: המחירים בארץ פתאום לא נראים גבוהים במיוחד.

מבט על העיר העיר ברגן מפסגת Floyen. צילום: אלון איזנברג.

כמובן, המחירים בארץ אינם נמוכים, ודאי לא ביחס למשכורות. כיצד לפתור את בעיות יוקר המחיה? הגבלים עסקיים הם חלק חשוב מהתשובה. חסימת מיזוגים הפוגעים בתחרות ואיסור על פרקטיקות ניצול של מעמד מונופוליסטי יכולים לעזור. כדי להשתמש בכלים אלו יש צורך להוכיח טענות לאורם של מבחנים משפטיים, וכאן עולות שתי שאלות קריטיות: מה נחשב להוכחה, ועל מי רובץ נטל ההוכחה?

כדי להתנגד למיזוג יש להוכיח שהמיזוג יעלה מחירים ויפגע בצרכנים, ושהשפעתו לא תנוטרל על ידי כניסה של פירמות נוספות (אודות תנועת המטוטלת בהקשר זה כתבתי באחת הרשימות הראשונות בבלוג). כדי לאסור על פרקטיקה כגון קשירת מוצרים, יש להוכיח שהפירמה מחזיקה בכח שוק במוצר אחד, ושקשירתו למוצר שני מאפשרת למנף את הכח המונופוליסטי לשוק נוסף. הוכחת טענות כאלו דורשת עבודה ומשאבים רבים. מצד אחד, ראוי לדרוש הוכחה משמעותית לפני שמתערבים בשוק. מצד שני, למי יש משאבים רבים? לפירמות עם כח מונופוליסטי, שאינן מתקשות לגייס סוללת מומחים שיציגו טיעונים נגדיים כמעט לכל טענה, טריויאלית ככל שתהיה. מצב זה עלול להביא באופן כמעט מובנה לתת-אכיפה של חוקי התחרות.

הדברים נכונים במיוחד כאשר עולה על השולחן סוגיה הגבלית המחייבת יצירה של כללים וסטנדרטים חדשים. דוגמה לכך היא סוגיית הבעלות המשותפת: מצב בו גורם יחיד, לרוב משקיע מוסדי, מחזיק בנתחים כלשהם בשתי חברות (או יותר) המצויות בתחרות ישירה. סוגיה זו עלתה לאחרונה לדיון בכנס השנתי של רשות התחרות בישראל, ושמחתי על ההזדמנות להשתתף בפאנל שהתקיים בנושא במסגרת הכנס. אנצל כעת את הזמן בין הטיסות (שתי עצירות ביניים!) כדי לספר כאן בקצרה על הסוגיה. עדיף להתמקד בכתיבה מאשר להמשיך להזמין פה אספרסו על חשבון הירושה של הילדים.

בעלות משותפת. בעלות משותפת ברמה כלשהי נוצרת כדבר שבשגרה. לצורך הדוגמה, אם תרכשו קרן העוקבת אחר מדד "תל-אביב ביטוח" בסכום של אלפיים שקלים, תחזיקו בבעלות במספר חברות ביטוח המהוות מתחרות ישירות. האם פעולה כזו תספק לכם תמריצים לצנן את התחרות בענף הביטוח, על מנת למקסם את רווחי החברות ואת שווי האחזקה שלכם? אולי, אך ספק אם תהיה לכם יכולת אמיתית להשפיע בכיוון זה. מאחר וכך, החשש התחרותי מתמקד במקרים בהם לבעלים המשותף יש יכולת השפעה באחת הפירמות לפחות.

בארצות הברית עלתה הסוגיה לדיון במספר דוגמאות קונקרטיות בהן קרנות השקעה גדולות מחזיקות בנתח בעלות לא מבוטל בחברות תעופה מתחרות, או במוסדות פיננסיים מתחרים. "השערת הבעלות המשותפת" גורסת כי למשקיע כזה יש תמריצים לצנן את התחרות על מנת להסיט את השוק האמור לכיוון פחות תחרותי. בקצה אחד של הספקטרום, ניתן לדמיין משקיע אחד המחזיק באופן מלא בחברות התעופה המתחרות. מצב זה עלול להיות שקול למיזוג, או לקרטל מלא ביניהן. בקצה אחר של הספקטרום, האחזקה המשותפת אינה גבוהה דיה על מנת להתרגם ליכולת השפעה כלשהי, ואין כל פגיעה בתחרות. איך נדע? ועל מי חלה חובת ההוכחה בעניין: על מי שמבקש להטיל מגבלה רגולטורית על בעלות משותפת, או על מי שמבקש להמנע ממנה?

מורכבות הסוגיה יוצרת צמא משמעותי למחקר ולעובדות בסיסיות בנושא, ואכן לא מעט עבודות אקדמיות עדכניות שופכות אור על הסוגיה. כך למשל נכתבה עבודה שתעדה את היקף התופעה בארה"ב והראתה כי חלה עליה משמעותית בהיקף האחזקות המשותפות על פני זמן. עבודה אחרת הראתה קשר חיובי בין המחירים לצרכן לבין היקף הבעלות המשותפת בענף התעופה, דבר העולה בקנה אחד עם חשש תחרותי. בדיון המשמעותי שהתפתח בנושא עלו, מנגד, טענות המטילות ספק בהשערה זו.

ראשית, עצם קיומו של קשר חיובי בין שני משתנים אינו מעיד על קשר סיבתי ביניהם. יתכן שבענפים מסויימים חלה עליה בהיקף הבעלות המשותפת, וגם עליה במחירים. אך אין בהכרח משמעות הדבר כי הראשון גרם לשני. יש צורך להבין ולתקף את המכניזם המביא לקשר זה.

לכאורה, לקרן המחזיקה בנתח משמעותי בשתי חברות תעופה מתחרות אמורה להיות יכולת להשפיע על ניהולן, וכך נוצר לה גם מניע, וגם יכולת, לדחוף לשיווי משקל פחות תחרותי. מנגד, נטען לרוב כי גופים מוסדיים אינם נוהגים להתערב באופן אקטיבי בניהול הפירמות, ושבארגונים מודרניים קיימות ממילא שכבות היררכיות כך שניהול הפירמה בפועל, ובכלל זה החלטות תמחור, נעשה על ידי דרגי ביניים שאינם חשופים באופן ישיר להשפעות מצידם של בעלי מניות. קושי נוסף עם ההשערה המקורית הוא שקשה לבסס קשר מובהק בין בעלות משותפת לבין שולי הרווח, דבר שהיינו מצפים לראות ככל שהבעלות המשותפת דוחפת לתחרות פחות אגרסיבית.

מענה מסויים לספקות אלו ניתן במאמר שפורסם ב-2023 על ידי אנטון, אדרר, ג'ין ושמלץ (מכאן והלאה אאגש) בכתב העת היוקרתי JPE. כותבים אלו מנסחים מנגנון המאפשר לבעלות המשותפת להביא למחירים גבוהים יותר מבלי צורך בהתערבות ישירה של בעלי המניות בהחלטות ניהוליות. יתרה מכך, הפאסיביות של הבעלים המשותף אינה מהווה כתב הגנה, אלא היא למעשה שורש הבעיה.

בתמצית, בעלי מניות אינם בהכרח אמורים להיות פאסיביים. קיימת חשיבות לכך שבעלי המניות יפקחו על ההנהלה ויתנו לה תמריצים להתייעל ולהשתפר. בעלי המניות יכולים להדיח מתפקידם נושאי משרה בכירים (נניח, מנכ"ל או מנכ"לית) שאינם מספקים את הסחורה. הם יכולים לתת למנכ"לית חוזה שכר המותנה בביצועי הפירמה, על מנת לתמרץ אותה לא לשבת על מי מנוחות, ולמצוא כל דרך אפשרית לייעל את הפירמה ולהופכה לתחרותית יותר.

על פי המנגנון המוצע במאמר של אאגש, כאן מתחולל הכשל. ככל שאתן למנכ"לית תמריצים לייעל את החברה, הדבר יביא לחיסכון בעלויות ויהפוך את החברה למתחרה אפקטיבית יותר. זה בדיוק מה שעלול להפריע לי, ככל שאני מחזיק, במקביל, גם בחברה מתחרה, שעלולה לסבול מכך שתפגוש מולה מתחרה יעילה יותר. מה אני צריך לעשות כדי להמנע מכך? להשאר פאסיבי ולאפשר לחברה להמשיך להתנהל על מי מנוחות. למשל, ככל שאני נדרש לאשר את חוזה ההעסקה של המנכ"לית, אני יכול לדאוג לכך שזה לא יכלול תמריצים חזקים להתייעלות.

כתולדה של מנגנון זה, נקבל ענף יעיל פחות ותחרותי פחות. העלויות תשארנה גבוהות, וכך גם המחירים לצרכן. אך שולי הרווח לא בהכרח יהיו גבוהים יותר תחת בעלות משותפת שכן הפירמות לא מתייעלות. אאגש לוקחים את התאוריה שלהם לנתונים, ומראים קשר אמפירי מובהק: ככל שיש יותר בעלות משותפת, חוזי ההעסקה של ההנהלות הבכירות כוללים פחות תמריצים.

המאמר של אאגש יפהפה ואני חושב שבשלב זה נוכל להסכים שנושא הבעלות המשותפת מעניין מאוד, ומהווה כר פורה לספרות כלכלית מתפתחת. אבל דומני שיש לנו עוד כברת דרך לעשות לפני שנבין בצורה מלאה את ההשלכות של בעלות משותפת. יתרה מכך, קשה להאמין שנצליח לזהות מנגנון אחד שמסביר היטב את מה שאנו רואים על פני שווקים והקשרים רבים. ניתן לחשוש, למשל, שבמקרים מסויימים תהיה תקשורת והתערבות ישירה של בעלים משותף במטרה להביא לשיווי משקל פחות תחרותי. בעלים כזה לא חייב להתערב בהחלטות תמחור יום-יומיות. די בכך שילחץ להמנע מהתרחבות לשווקים חדשים, בהם הפירמה עלולה לדרוך על בהונותיה של פירמה אחרת בבעלותו. במקרים אחרים, אולי המנגנון של אאגש הוא הרלבנטי. ובמקרים אחרים-אחרים, יתכן שהבעלות המשותפת לא גורמת נזק כלל.

מכאן נובע שהמתנה להוכחה חד משמעית של מנגנון נזק אחד ויחיד עלולה להציב רף בלתי אפשרי להתערבות נחוצה בשוק. השאלה המעניינת הופכת להיות: כיצד ניתן בכל זאת להשתמש בעדויות המחקריות ובידע המקצועי כדי לעצב מדיניות מושכלת בנושא זה?

הדרך קדימה. אם נמקד לרגע את המבט במדינתנו הקטנה, נזהה צורך גובר להתמודד עם נושא הבעלות המשותפת על רקע מספר מאפיינים בולטים של כלכלת ישראל. ראשית, שיעור החסכון גבוה, בין היתר על רקע מגננון פנסיית חובה. הדבר מביא לכך שהרבה שקלים רודפים אחרי מספר סופי של נכסים מקומיים. במצב זה יתכן שהשכיחות של בעלות משותפת תעלה עם הזמן, וכדאי שנהיה מוכנים עם מסגרת חשיבתית ורגולטורית מתאימה.

שנית, ישראל היא משק קטן הסובל מריכוזיות, מהעדר תנאים לתחרות, או מתחרות נמוכה בפועל במספר רב של ענפים וענפי-משנה. כל אלו מקימים מלכתחילה חששות כבדים ליכולת לקיים תחרות בריאה במקרים רבים. האם באמת מה שחסר לנו פה על הראש זו סיטואציה גוברת בה גם כאשר קיימים מתחרים, הם מוחזקים על ידי גורם משותף?

חשש זה מתעצם כשלוקחים בחשבון מרכיב נוסף של הישראליאנה: מציאות בה כולם מכירים את כולם. בעולם בו "כל ישראל אחים," כל שני אנשים מכירים דרך גורם כלשהו, וכל שלושה אנשים הם פרלמנט בבית קפה כלשהו, עולה חשש מוחשי יותר להתממשות השערת הבעלות המשותפת. זה לא חייב להתבצע בצורה בוטה, ואפילו לא בכוונת מכוון. די בזליגה של מידע בין מתחרים, דרך שיחות-אגב בין גורמים החשופים למידע של חברות מתחרות, כדי לפגוע בתחרות במקרים מסוימים. למשל, אם אני יודע שהיריב לא צפוי להכנס לשוק מסויים בו אני פעיל, זה מקל את החשש שלי מתחרות פוטנציאלית ועלול לאפשר לי לגבות שם מחירים גבוהים יותר.

על רקע זה, דומני שחובת ההוכחה צריכה במקרה זה להיות דווקא על כתפיו של מי שמבקש להחזיק בשתי חברות מתחרות, לא פחות ואולי יותר מאשר על כתפיו של מי שחושש לאפשר בעלות כזו. אך כיצד ניתן לתרגם תובנה כזו לצעדים מעשיים, מידתיים והגיוניים, שלא יטילו על השוק עלות ציות כבדה מהנדרש?

הידע המקצועי, על אף שאינו מספק סיפור פשוט ויחיד הניתן להוכחה מלאה, מאפשר לנו להתקדם בכיוון זה. אך עולות כאן סוגיות קשות. גם אם נקבל שהחשש העיקרי נוגע למצב בו לבעלים המשותף יש יכולת השפעה אמיתית לפחות באחת מהחברות הנתונות לבעלותו, פחות ברור כיצד להגדיר השפעה "אמיתית" ולתרגם זאת לכלל החלטה שקוף. אלו מנגנונים יכולים להניח את דעתנו לגבי בעיה כזו? האם נדרוש מגוף מוסדי לקבל אישור מקדים לפני ביצוע השקעה המעלה חשש תחרותי, וכיצד נגדיר תנאי סף סבירים לדיווח כזה? כל זאת לפני שהגענו להתמודדות עם שלל מקרי קצה וסוגיות ספציפיות העולות בחיי היום-יום, ולא בהכרח מקבלות מענה ממסגרת אנליטית פשוטה.

מהו תפקידו של מקצוע הכלכלה בתהליך כזה? התשובה פשוטה. תפקיד המקצוע להציג את המורכבות ואת סימני השאלה, ולסייע לרגולטור ולשוק לנווט בערפל הנובע מהן. קיים מרחק גדול בין גישה כזו, לבין גישה המשתמשת באופן מגמתי במורכבות המחקרית על מנת לייצר מסך עשן, ולרפות את ידיו של מי שצריך להתמודד עם הסוגיה בפועל.

אי ודאות קיימת כעת גם לגבי שער היציאה שיוביל אותי חזרה לארץ, אך אין פירושו של דבר שאחליט לא לעלות על המטוס. להתראות בבית.

פורסם ב-7.6.2026, כ"ב בסיוון התשפ"ו. כל הזכויות שמורות לאלון איזנברג Ⓒ2019-2026

רוצים להמשיך בשיחה? ניתן להגיב למטה, לעקוב אחרי "על שווקים ותחרות" בטוויטר, להירשם בדף הבית לקבלת רשומות חדשות לתבת המייל, או ליצור קשר.